ביקורת ספרותית על מכמונת געגועים לפניך - רוח צד # מאת אלכס אפשטיין
ספר טוב

---

אני זוכרת שבתקופת התיכון היתה קליטה המונית של עולים מברית המועצות.
גם לכתה שלי הגיעה נערה בשם אולגה ממוסקבה.
היא היתה לבנה עם עור שקוף, עדינה כמו בובת פורצלן ועיניים שקדיות. נראתה כמעט טטרית וארוכה כמו גבעול.
התחברתי אליה כמעט מייד, מנצלת את העובדה ששפתה היתה כה דלה והצעתי לה עזרה עם העברית ושעורי הבית.
היא נענתה בשמחה ועד מהרה הייתי אצלה כבת בית.
משפחה מעורבת, האב יהודי והאם פרבוסלבית שניהם נאורים והספרייה אצלם בסלון עוררה בי פיק ברכיים; כרכים בצבעי בורדו וזהב מקצה לקצה, ריהוט עתיק כמו זה הנמצא בארמונות הממוקמים בווינה וורסאי ואותם גמעתי במבטי מכל האנציקלופדיות שאבי קנה לנו דרך סוכנים מדלת לדלת.
הם הקפידו לשוחח עמי עברית כשהגעתי וכיבדו אותי במיני תקרובת ומטעמים.
אולגה סיפרה לי שיש לה אח גדול אך תחלוף כמעט שנה עד שאראהו בפעם הראשונה.
ואמנם, יום אחד הזמינה אותי ידידתי למסיבת יום ההולדת של סבתה.
אורחים רבים הגיעו, פיטפטו ואכלו ואני שהייתי אחרי כישלון נוסף במתמטיקה חשתי שלא בטוב. ראש דאב עלי ועיני צרבו.
ביקשתי מהאם משכך כאבים והיא מיהרה לשכן אותי באחד החדרים עד יעבור זעם.
אני חושבת שנרדמתי לזמן מה וכשפקחתי את עיני, חשתי בנוכחות נוספת בחדר.
היה זה אלכס, אחיה. הוא ישב לידי, כפות רגליי כמעט נוגעות בו והיה מרוכז לגמרי במוסיקה שלו שנבעה מתוך האוזניות.
הייתי נבוכה משהו. הוא פשוט ישב שם, מזמזם לעצמו קטע רועש של להקת רוק כבד ומתעלם מהנערה השוכבת לידו.
נגעתי בעדינות בזרועו ואמרתי שלום. הוא כמעט נפל מהמיטה, הייתכן ולא ראה אותי? לאחר מכן הסיר את האוזניות מעל ראשו ושם אותן על אוזניי, נותן לי להתרשם קמעה ושאל אותי מה דעתי.
כך זה התחיל.
כאב הראש חלף, התיישבתי והוא נתן לי כרית קטנה להישען על הקיר.
הוא סיפר על עצמו מבלי שהתבקש וקבע עובדות אודותי מבלי למצמץ.
מסתבר שידע מי אני אך מעולם לא טרח להציג את עצמו והתאדה מהבית כשהייתי באה לביקור.
מאז קשה היה להפריד בינינו. הוא טען שהכיר אותי כשהייתי קטנה, אולי בת שלוש וכל אימת שהיינו נפגשים היה מספר לי סיפורים מילדותי.
מבחינת אופי הוא תמיד קלע למטרה.
הופתעתי לגלות שאני ממשפחת מלוכה אשר בסן פטרסבורג ושחטפו אותי מורדים בעודי ישנה. הייתי מקשיבה לו שעות וכשהיינו הולכים לקולנוע הוא היה לוחש לי אנקדוטות מחיי משפחתי וצערה הכבד של אמי על אובדני.
הוא לא פסק מעלילותיו גם כשעשינו אהבה וכך יכולתי להריח את האחו ולשמוע את ציוץ הציפורים בעודנו מתעלסים.
אני חושבת שהיה זה הוא שנעץ בי את החיידק למילים.
נפרדנו כשהתגייסתי, הוא נסע לביקור במחוז ילדותו וחזר אדם שונה לגמרי.
מצא עבודה כשומר בשער, בבית ספר העממי שבו למדתי ושקע לגמרי בתהומות ״ה-הווי מטאל״: בתולת הברזל, השבת השחורה, מגהד׳ט.
יום בהיר אחד כיוון את האקדח לפיו וירה מבלי לחשוב פעמיים.

הדיכאון הכריע אותו ואני אפילו לא חשדתי.
אלכס, הבחור שכתב את ״מכמונת געגועים לפניך״ העלה בי בבת אחת זכרונות נוגים ויפים אודות סשה, שהיה שלי לזמן קצר.
ספר ובו סיפורים קצרים, קצרצרים ליתר דיוק אודות החיים.
אנקדוטות, פואמות ומשפטי זן.
סברות של ילדון בן חמש שהרטיטו לי עורק בלב. היה זה עונג, עונג מוחלט לקרוא שבבי מילים שכאלו, כמו מקופלת שמפוררים לחתיכות קטנות ומגישים לפה.
מבלי הצורך לנתח כל משפט, להבין משמעותו. מי אמר למי ולמה.
אני לא מאלה שמתות על ז׳אנר הסיפור הקצר וגם משירה אינני מתלהבת (אלא אם כן מדובר בפוגל או פן הכמעט אנרכיים) אך מסתבר שקיים משהו בין לבין; שופמן מודרני שבמשפט אחד מעביר לנו עולם ומלואו.

והנה דוגמית:

נחמה כפי שהסביר לי ילד בן 5

- העץ הזה היה עצוב
- ועכשיו הוא לא עצוב?
- לא.
- למה?
- כי הוא כבר בכה את כל העלים שלו

וועוד משהו חביב:

רושם ראשוני

כשראה את המלאכית נוחתת, השתכנע האדם האחרון בעולם שדעתו נשתבשה עליו.
אבל הוא בכל זאת הכניס את הבטן.

בין השחור ללבן ישנו אפור וכך הוא גם עולמנו וכך גם ראוי שנזכור אותו.
ספרון המומלץ מאחת(שחושבת)שכבר קראה הכל.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על מכמונת געגועים לפניך - רוח צד #