ביקורת ספרותית על תשאלי - רוח צד # מאת לאה איני
ספר מעולה

---

יצא שאת הספר קראתי במיטתי, בלגימות קטנות, בארץ שאיננה ישראל ושהסירנות לא רעמו בה כבר שבעים שנה (אני מניח, אני לא היסטוריון). יצא שבתקופה שלגמתי אותו (אולי כמו שלוגמים תרופה מרה) התחלתי ללמוד למבחן באימונולגיה, על תורת המערכת החיסונית. הקישורים נעשו כמו מעצמם: יש עניין למשל שנקרא "סבילות חיסונית": כשהתאים הלבנים נוצרים ומתבגרים רק אלו שאינם מגיבים לתאים של הגוף עצמו יזכו להמשיך הלאה עם חייהם, להתרבות. ככה הם ידעו לזהות בין תאים שלנו, שלך, עם הדנ"א שנושא את שמך ואת שמות הוריך, לבין דבר מה זר שהגיע מבחוץ ולא צריך להיות פה בפנים ואסור לו לנסוע אצלך בדם, דבר מה זר ומזיק. אבל לפעמים הסבילות מסתבכת. לפעמים התאים הלבנים מזהים את את תאיך שלך-עצמך כזרים, לפעמים הם מזהים דבר מה זר כמזיק גם כשאיננו כזה (ההפך, דברים זרים לפעמים עשויים להציל את חייך) ופעמים אחרות התאים הלבנים לא מזהים גוף זר כזר ומזיק ונותנים לו להישאר, מתעלמים. זה הכל עניין של רמת האדישות, של ניתוב האדישות, של סבילות שהינה או איננה במקומה.

הגיבורה של "תשאלי" היא מדענית, ביולוגית. חוקרת תאי לב. היא ובעלה ובתה הקטנה עוברים לגור בפרברים אבל האידיליה הכפרית דוחה אותם כמו איבר שהושתל. הבית עצמו, רצפותיו וקורת הגג, אפילו החצר שנזרע בה זבל ועיקר את אדמתה, כולם מתנגדים להם. אבל אם נדמה לכם שהסימבוליזם פה ברור וגס אגיד כך: את הספר כתב אדם כועס, במצוקה. סופרת שלא מחפשת את חיבתכם. הסימבוליזם הגס לכאורה הוא בעצם איננו קיים: מה שיש ללאה איני להגיד היא אומרת, מילה במילה. מדברת על שמאל וימין, על הגדרות וגבולות, על שייכות, על המחאה החברתית, על המצוקה התמידית, על ההרוגים שלנו ועל ההרוגים שלהם, על הטמטום. זה ספר פוליטי, בועט, כתוב נפלא. הוא נכתב בכאב ונקרא בכאב. הוא מעיר ומעורר, בועט. נדמה לי שזו קלישאה, כלומר להגיד בועט על ספר. ובכל זאת.

אבל מעל הכל זה ספר חשוב, לפחות כרגע, בזמננו. בתנ"ך יש תרי"ג מצוות ופה יש מצווה אחת בלבד, החשובה מכולן והיחידה שהתנ"ך החסיר ובכך איפשר את כל ימיה המטורפים של ההיסטוריה שנכתבה אחריו: תשאלי. תשאל. תשאלו. כולכם, כולכן. תמיד.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על תשאלי - רוח צד #