ביקורת ספרותית על מים לפילים מאת שרה גרואן
ספר מעולה

---

סיפור מספר על אדם שהגיע לעיר זרה וחיפש פסיכולוג.
"מה מביא אותך אלי?" שואל הפסיכולוג.
"אני כבר הרבה זמן בדיכאון ולא מצליח לצאת ממנו".
"אתה יודע", אומר הפסיכולוג, " שמעתי שלעיר שלנו הגיע קרקס, ויש שם ליצן שמצחיק את כולם, אז אולי תלך להופעה שלו, ומצב הרוח שלך ישתפר", הוא מציע.
"אני הוא הליצן הזה", עונה האיש.
"?!?!?!......."
וזוהי תורת הקרקסים כולה על רגל אחת.
כי אנחנו רואים את מה שנוצץ, את הזוהר ואת היפה. מתלהבים וצוחקים ונדהמים. מההופעות של האקרובטים, מהמשחקים של הליצנים, מהחיות שלפעמים עושות דברים שאפילו אנחנו לא מצליחים. ואפילו הסוכר המגולגל על המקל כל כך מזמין וטעים שלפעמים אנחנו הולכים לקרקס רק בשבילו.
אבל מה באמת קורה מאחורי הקלעים. כמה בוץ צריכים לספוג הליצנים עד שהמופע שלהם מתאים, וכמה שברים צריכים להיות לך עד שאתה מצליח בהופעה אקרובטית נפלאה, ובעלי החיים? קשה אפילו לתאר מה הם צריכים לסבול כדי להראות לנו שהם מצליחים לעמוד על כיסא קטן ולזנק למעלה בלי ליפול, למשל. ושאר העובדים? אלה שתפקידם מסתכם בהקמת האוהלים, בניקיון, בהאכלה וכדומה.
היום העובדים כבר בכל זאת נהנים מזכויות שונות, אבל נסו לדמיין איך היו חייהם בשנות ה-30 באמריקה, כשכל העבודה נעשתה רק על מנת שיהיה מה לאכול, וזה כשהקרקס נע על רכבות משא מעיר לעיר, וההופעה בכל מקום היתה רק לערב אחד או שניים. הופעה שהיתה אמנם חוויה בלתי נשכחת לאנשי העיר, אבל עבודה סיזיפית לאנשי הקרקס.
וכך, תוך שהיא מתארת זיכרונות של זקן בבית אבות, ויורה כמה חיצים מדוייקים על הייחס של החברה שלנו לזקנים, מתארת שרה גרואן את עולם הקרקס בארצות הברית, על האנשים שבו ועל בעלי החיים. על האכזריות ועל החמלה.
והנה, סוף סוף גם מצאתי התאמה בין מה שכתוב על גב הספר ובין הספר עצמו. ספר שאמנם אף אחד לא זיכה אותו בפרסים, אבל אם אפשר היה לתת לו עוד כוכבים - הייתי מורידה לו עוד רבים מהשמיים .

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על מים לפילים