“סיפור מספר על אדם שהגיע לעיר זרה וחיפש פסיכולוג. "מה מביא אותך אלי?" שואל הפסיכולוג. "אני כבר הרבה זמן בדיכאון ולא מצליח לצאת ממנו". "אתה יודע", אומר הפסיכולוג, " שמעתי שלעיר שלנו הגיע קרקס, ויש שם ליצן שמצחיק את כולם, אז אולי תלך להופעה שלו, ומצב הרוח שלך ישתפר", הוא מציע. "אני הוא הליצן הזה", עונה האיש. "?!?!?!......." וזוהי תורת הקרקסים כולה על רגל אחת. כי אנחנו רואים את מה שנוצץ, את הזוהר ואת היפה. מתלהבים וצוחקים ונדהמים. מההופעות של האקרובטים, מהמשחקים של הליצנים, מהחיות שלפעמים עושות דברים שאפילו אנחנו לא מצליחים. ואפילו הסוכר המגולגל על המקל כל כך מזמין וטעים שלפעמים אנחנו הולכים לקרקס רק בשבילו. אבל מה באמת קורה מאחורי הקלעים. כמה בוץ צריכים לספוג הליצנים עד שהמופע שלהם מתאים, וכמה שברים צריכים להיות לך עד שאתה מצליח בהופעה אקרובטית נפלאה, ובעלי החיים? קשה אפילו לתאר מה הם צריכים לסבול כדי להראות לנו שהם מצליחים לעמוד על כיסא קטן ולזנק למעלה בלי ליפול, למשל. ושאר העובדים? אלה שתפקידם מסתכם בהקמת האוהלים, בניקיון, בהאכלה וכדומה. היום העובדים כבר בכל זאת נהנים מזכויות שונות, אבל נסו לדמיין איך היו חייהם בשנות ה-30 באמריקה, כשכל העבודה נעשתה רק על מנת שיהיה מה לאכול, וזה כשהקרקס נע על רכבות משא מעיר לעיר, וההופעה בכל מקום היתה רק לערב אחד או שניים. הופעה שהיתה אמנם חוויה בלתי נשכחת לאנשי העיר, אבל עבודה סיזיפית לאנשי הקרקס. וכך, תוך שהיא מתארת זיכרונות של זקן בבית אבות, ויורה כמה חיצים מדוייקים על הייחס של החברה שלנו לזקנים, מתארת שרה גרואן את עולם הקרקס בארצות הברית, על האנשים שבו ועל בעלי החיים. על האכזריות ועל החמלה. והנה, סוף סוף גם מצאתי התאמה בין מה שכתוב על גב הספר ובין הספר עצמו. ספר שאמנם אף אחד לא זיכה אותו בפרסים, אבל אם אפשר היה לתת לו עוד כוכבים - הייתי מורידה לו עוד רבים מהשמיים .”

“ספר מרתק ומעניין סיפור על הווית הקרקס לפני שנות דור קולח וזורם אציין שני חסרונות 1 מאד בוטה בתאורים גרפיים של זימה 2.מאד מזלזל בזיקנה”

“קרקס בא לעיר. על הליצנים ואנשי הפלצות, על הלהטוטנים והרקדניות, נמרים, אריות וגם פילים. דבר כ"כ מרגש וצבעוני, נוהרים אחריו ילדים, נשים ואף מבוגרים. יצא לי לקרוא על תרבות קרקסי הרכבות בארצות הברית, על השמחה שהם הביאו לעיירות הקטנות ולערים הגדולות, על המייצגים המדהימים שהוצגו שם ועל חיות אקזוטיות המשעשעות את הקהל הרחב. בתקופה שכזו מה יעשה אדם שאיבד הכל, שאין לו לאן ללכת ועם מי לצעוד?- מסתבר שהפתרון הוא להצטרף לקרקס. ספר מוצלח השוזר בתוכו תקופה מעורפלת, עלילה מעניינת, וגם כמה חיות. באופו מפתיע הספר העציב אותי, בעיקר בתחילתו, ימיו של אותו קשיש בבית אבות, שנע בתוך עצמו בין צלילות לטירוף, כשמציאות ועבר מתערבבים להם יחד, וחוסר אונים, הוא יכל להיות עובד בקרקס עם חיים מעניינים מאין כמותם, והרפתקאות רבות, וגם הוא מחויב לפגוש באותה קשישה נרגנת, זקנה שמה. חשוב לי לציין שאני לגמרי לא בעד כל אותם בתי קרקסאות, שהיו ידועות ביחסם המשפילים הן לבני אדם והן לבעלי חיים, לכל בעל חיים יש זכות בסיסית לגדול בסביבתו הטבעית, ולא לשעשע אותנו מבעד לסורגי ברזל, כמו-כן הניצול המזוויע של בעלי המומים באותה תקופה והפיכתם לתצוגה מופגנת מעוררת בי חלחלה עמוקה. יש משהו שובה לב בקרקס, אך אין דבר שובה לב בבעלי חיים ובני אדם אשר כלואים ומנוצלים. יש בספר הנ"ל את כל המרכיבים שבגינם הוא הפך לרב מכר עולמי. קראתי אותו בשקיקה, ספר מקסים, המחדד את טבעם של יצורים חיים, כמה רגישות, אהבה ואמת יש בעיניהם של בעלי החיים, וכמה לעיתים בני האדם הם הטורפים האמיתיים.”

“מסרון לקוני שהגיע מהספריה, סיפר על הצפה. וכך סוכלו תכניות הקריאה שלי ליומיים הקרובים. נמאס לי לשבת ליד החלון לחכות לשלג המבושש לבוא, ועכשיו גם הספריה סוגרה. לא נותר אלא להסתפק בספרים המצויים בבית. אלה, במקרה שלי, הם כולם ספרים שכבר קראיתי בעבר. כי ככה זה, לא יתכן שייכנס אלי הביתה ספר ו*לא* אקרא אותו מיד. וכך לקחתי שוב את "מים לפילים". ספר שמדורג אצלי בקטיגוריה "בקלילות" ולא בקטיגוריה הגבוהה הימנה "שווה קריאה שניה". בכל זאת לקחתי אותו. ומסתבר שהוא כן שווה קריאה שניה. קליל, נכון, והקריאה השניה לא גילתה רבדים נסתרים או דברים מעין אלה, אבל עדיין היתה קלילה ומהנה. אפילו שזכרתי את הסוף (טוב, בערך. אני בכל זאת מזדקנת). שרה גרואן יצרה דמות כלאיים מיוחדת: אדם אינטילגנט, אחד שקיבל חינוך טוב, והשכלה מעולה, והוא אפילו כמעט אקדמאי, אלא שגלגולי החיים הובילו אותו למחוזות זרים ומוזרים - אל בין קרונותיה של רכבת קרקס נודדת, אי אז בשנות השלושים של המאה הקודמת. ההכלאה הזאת יוצרת איש שהוא מספר טוב - מספיק אינטילגנטי כדי לספר סיפור, מספיק אאוטסיידר כדי לראות ולהראות את הדברים החריגים, ועם זאת נמצא מספיק במרכז העניינים. בכל זאת הוא כמעט וטרינר וגם מטפל בחיות הקרקס. וכך אנחנו הקוראים מתוודעים לאחרוי הקלעים של הקרקסים הזוהרים של שנות השלושים. למעמדות, לויכוחים, לעימותים, לעבודה הקשה, לסכנות החיים, לאכזריות, ולתלאות הדרך. גם המשבר הכלכלי בארצות הברית של אותן שנים לא נעדר מן התמונה, וכך גם חוקי היובש למניעת אלכוהול ושכרות, כולל הנזקים החמורים שגרמו התחליפים הפירטיים. נוצר גם משולש רומנטי מעניין, תוך הבאת דמות נבל דו-קוטבי, שאינה שגרתית בספרים קלילים שכאלה. והתוצאה - נעימה לעין, קלילה, מותחת, ומספקת פרק זמן מהנה ומבדר. גם בקריאה שניה”

“סיפור מספר על אדם שהגיע לעיר זרה וחיפש פסיכולוג. "מה מביא אותך אלי?" שואל הפסיכולוג. "אני כבר הרבה זמן בדיכאון ולא מצליח לצאת ממנו". "אתה יודע", אומר הפסיכולוג, " שמעתי שלעיר שלנו הגיע קרקס, ויש שם ליצן שמצחיק את כולם, אז אולי תלך להופעה שלו, ומצב הרוח שלך ישתפר", הוא מציע. "אני הוא הליצן הזה", עונה האיש. "?!?!?!......." וזוהי תורת הקרקסים כולה על רגל אחת. כי אנחנו רואים את מה שנוצץ, את הזוהר ואת היפה. מתלהבים וצוחקים ונדהמים. מההופעות של האקרובטים, מהמשחקים של הליצנים, מהחיות שלפעמים עושות דברים שאפילו אנחנו לא מצליחים. ואפילו הסוכר המגולגל על המקל כל כך מזמין וטעים שלפעמים אנחנו הולכים לקרקס רק בשבילו. אבל מה באמת קורה מאחורי הקלעים. כמה בוץ צריכים לספוג הליצנים עד שהמופע שלהם מתאים, וכמה שברים צריכים להיות לך עד שאתה מצליח בהופעה אקרובטית נפלאה, ובעלי החיים? קשה אפילו לתאר מה הם צריכים לסבול כדי להראות לנו שהם מצליחים לעמוד על כיסא קטן ולזנק למעלה בלי ליפול, למשל. ושאר העובדים? אלה שתפקידם מסתכם בהקמת האוהלים, בניקיון, בהאכלה וכדומה. היום העובדים כבר בכל זאת נהנים מזכויות שונות, אבל נסו לדמיין איך היו חייהם בשנות ה-30 באמריקה, כשכל העבודה נעשתה רק על מנת שיהיה מה לאכול, וזה כשהקרקס נע על רכבות משא מעיר לעיר, וההופעה בכל מקום היתה רק לערב אחד או שניים. הופעה שהיתה אמנם חוויה בלתי נשכחת לאנשי העיר, אבל עבודה סיזיפית לאנשי הקרקס. וכך, תוך שהיא מתארת זיכרונות של זקן בבית אבות, ויורה כמה חיצים מדוייקים על הייחס של החברה שלנו לזקנים, מתארת שרה גרואן את עולם הקרקס בארצות הברית, על האנשים שבו ועל בעלי החיים. על האכזריות ועל החמלה. והנה, סוף סוף גם מצאתי התאמה בין מה שכתוב על גב הספר ובין הספר עצמו. ספר שאמנם אף אחד לא זיכה אותו בפרסים, אבל אם אפשר היה לתת לו עוד כוכבים - הייתי מורידה לו עוד רבים מהשמיים .”

“ספר מרתק ומעניין סיפור על הווית הקרקס לפני שנות דור קולח וזורם אציין שני חסרונות 1 מאד בוטה בתאורים גרפיים של זימה 2.מאד מזלזל בזיקנה”

“קרקס בא לעיר. על הליצנים ואנשי הפלצות, על הלהטוטנים והרקדניות, נמרים, אריות וגם פילים. דבר כ"כ מרגש וצבעוני, נוהרים אחריו ילדים, נשים ואף מבוגרים. יצא לי לקרוא על תרבות קרקסי הרכבות בארצות הברית, על השמחה שהם הביאו לעיירות הקטנות ולערים הגדולות, על המייצגים המדהימים שהוצגו שם ועל חיות אקזוטיות המשעשעות את הקהל הרחב. בתקופה שכזו מה יעשה אדם שאיבד הכל, שאין לו לאן ללכת ועם מי לצעוד?- מסתבר שהפתרון הוא להצטרף לקרקס. ספר מוצלח השוזר בתוכו תקופה מעורפלת, עלילה מעניינת, וגם כמה חיות. באופו מפתיע הספר העציב אותי, בעיקר בתחילתו, ימיו של אותו קשיש בבית אבות, שנע בתוך עצמו בין צלילות לטירוף, כשמציאות ועבר מתערבבים להם יחד, וחוסר אונים, הוא יכל להיות עובד בקרקס עם חיים מעניינים מאין כמותם, והרפתקאות רבות, וגם הוא מחויב לפגוש באותה קשישה נרגנת, זקנה שמה. חשוב לי לציין שאני לגמרי לא בעד כל אותם בתי קרקסאות, שהיו ידועות ביחסם המשפילים הן לבני אדם והן לבעלי חיים, לכל בעל חיים יש זכות בסיסית לגדול בסביבתו הטבעית, ולא לשעשע אותנו מבעד לסורגי ברזל, כמו-כן הניצול המזוויע של בעלי המומים באותה תקופה והפיכתם לתצוגה מופגנת מעוררת בי חלחלה עמוקה. יש משהו שובה לב בקרקס, אך אין דבר שובה לב בבעלי חיים ובני אדם אשר כלואים ומנוצלים. יש בספר הנ"ל את כל המרכיבים שבגינם הוא הפך לרב מכר עולמי. קראתי אותו בשקיקה, ספר מקסים, המחדד את טבעם של יצורים חיים, כמה רגישות, אהבה ואמת יש בעיניהם של בעלי החיים, וכמה לעיתים בני האדם הם הטורפים האמיתיים.”

“מסרון לקוני שהגיע מהספריה, סיפר על הצפה. וכך סוכלו תכניות הקריאה שלי ליומיים הקרובים. נמאס לי לשבת ליד החלון לחכות לשלג המבושש לבוא, ועכשיו גם הספריה סוגרה. לא נותר אלא להסתפק בספרים המצויים בבית. אלה, במקרה שלי, הם כולם ספרים שכבר קראיתי בעבר. כי ככה זה, לא יתכן שייכנס אלי הביתה ספר ו*לא* אקרא אותו מיד. וכך לקחתי שוב את "מים לפילים". ספר שמדורג אצלי בקטיגוריה "בקלילות" ולא בקטיגוריה הגבוהה הימנה "שווה קריאה שניה". בכל זאת לקחתי אותו. ומסתבר שהוא כן שווה קריאה שניה. קליל, נכון, והקריאה השניה לא גילתה רבדים נסתרים או דברים מעין אלה, אבל עדיין היתה קלילה ומהנה. אפילו שזכרתי את הסוף (טוב, בערך. אני בכל זאת מזדקנת). שרה גרואן יצרה דמות כלאיים מיוחדת: אדם אינטילגנט, אחד שקיבל חינוך טוב, והשכלה מעולה, והוא אפילו כמעט אקדמאי, אלא שגלגולי החיים הובילו אותו למחוזות זרים ומוזרים - אל בין קרונותיה של רכבת קרקס נודדת, אי אז בשנות השלושים של המאה הקודמת. ההכלאה הזאת יוצרת איש שהוא מספר טוב - מספיק אינטילגנטי כדי לספר סיפור, מספיק אאוטסיידר כדי לראות ולהראות את הדברים החריגים, ועם זאת נמצא מספיק במרכז העניינים. בכל זאת הוא כמעט וטרינר וגם מטפל בחיות הקרקס. וכך אנחנו הקוראים מתוודעים לאחרוי הקלעים של הקרקסים הזוהרים של שנות השלושים. למעמדות, לויכוחים, לעימותים, לעבודה הקשה, לסכנות החיים, לאכזריות, ולתלאות הדרך. גם המשבר הכלכלי בארצות הברית של אותן שנים לא נעדר מן התמונה, וכך גם חוקי היובש למניעת אלכוהול ושכרות, כולל הנזקים החמורים שגרמו התחליפים הפירטיים. נוצר גם משולש רומנטי מעניין, תוך הבאת דמות נבל דו-קוטבי, שאינה שגרתית בספרים קלילים שכאלה. והתוצאה - נעימה לעין, קלילה, מותחת, ומספקת פרק זמן מהנה ומבדר. גם בקריאה שניה”