מסרון לקוני שהגיע מהספריה, סיפר על הצפה. וכך סוכלו תכניות הקריאה שלי ליומיים הקרובים. נמאס לי לשבת ליד החלון לחכות לשלג המבושש לבוא, ועכשיו גם הספריה סוגרה. לא נותר אלא להסתפק בספרים המצויים בבית. אלה, במקרה שלי, הם כולם ספרים שכבר קראיתי בעבר. כי ככה זה, לא יתכן שייכנס אלי הביתה ספר ולא אקרא אותו מיד.
וכך לקחתי שוב את "מים לפילים". ספר שמדורג אצלי בקטיגוריה "בקלילות" ולא בקטיגוריה הגבוהה הימנה "שווה קריאה שניה". בכל זאת לקחתי אותו. ומסתבר שהוא כן שווה קריאה שניה. קליל, נכון, והקריאה השניה לא גילתה רבדים נסתרים או דברים מעין אלה, אבל עדיין היתה קלילה ומהנה. אפילו שזכרתי את הסוף (טוב, בערך. אני בכל זאת מזדקנת).
שרה גרואן יצרה דמות כלאיים מיוחדת: אדם אינטילגנט, אחד שקיבל חינוך טוב, והשכלה מעולה, והוא אפילו כמעט אקדמאי, אלא שגלגולי החיים הובילו אותו למחוזות זרים ומוזרים - אל בין קרונותיה של רכבת קרקס נודדת, אי אז בשנות השלושים של המאה הקודמת. ההכלאה הזאת יוצרת איש שהוא מספר טוב - מספיק אינטילגנטי כדי לספר סיפור, מספיק אאוטסיידר כדי לראות ולהראות את הדברים החריגים, ועם זאת נמצא מספיק במרכז העניינים. בכל זאת הוא כמעט וטרינר וגם מטפל בחיות הקרקס.
וכך אנחנו הקוראים מתוודעים לאחרוי הקלעים של הקרקסים הזוהרים של שנות השלושים. למעמדות, לויכוחים, לעימותים, לעבודה הקשה, לסכנות החיים, לאכזריות, ולתלאות הדרך. גם המשבר הכלכלי בארצות הברית של אותן שנים לא נעדר מן התמונה, וכך גם חוקי היובש למניעת אלכוהול ושכרות, כולל הנזקים החמורים שגרמו התחליפים הפירטיים. נוצר גם משולש רומנטי מעניין, תוך הבאת דמות נבל דו-קוטבי, שאינה שגרתית בספרים קלילים שכאלה.
והתוצאה - נעימה לעין, קלילה, מותחת, ומספקת פרק זמן מהנה ומבדר. גם בקריאה שניה
















