מקצועית שוחחתי בעשור וחצי האחרונים - לרוב לעומק ולא חד-פעמית - עם מאות רבות של יוצאי ברית המועצות לשעבר. אני לא אוהבת במיוחד ספרות רוסית, (אין צורך לציין שחוץ מחָרָשו - מלה שמן הראוי שיכתב לה ערך ב'אבן שושן' - אני לא מבינה אף מילה ברוסית) ההומור הרוסי לא מגיע אלי. האוכל שטעמתי בדרך כלל לא היה טעים לי. אבל - אני מחבבת מאד את "הרוסים".
השפה הרוסית נעימה לאוזני וכך גם עברית במבטא רוסי. אני מחבבת מאד את הנחישות המאפיינת חלק מה"רוסים", את החינוך הקפדני (מדי?) שהוא לרועץ להם בסביבה אחרת. ההתנשאות של חלק מהם כלפי הישראלים משעשעת אותי, וכך גם העובדה שיש, לדעתם, כמה ספרי מופת (רוסיים) שתושבי שאר העולם פשוט לא הגיעו לדרגת ההתפתחות הנאותה להעריכם כערכם ('האמן ומרגריטה' הוא הדוגמה האולטימטיבית) אני מעריכה את הנחישות והשאפתנות, את הרצון למקצוענות, את התשוקה להשכלה, את האהבה לתרבות. אני מחבבת את המופנמות ואת הקושי לומר דברים בשבחי עצמם.
אל הספר הזה הגעתי במקרה. אני קוראת הכל אבל גם לי יש גבולות: ספרי בישול (זה מה שחשבתי שהוא) משולים בעיני למגזינים: לדפדף ולצפות בתמונות. מצד שני הרי ידוע לכל שהסובייטים לא כל כך אכלו כי לא היה להם מה. אז אולי זה ספר שמלמד איך לבשל נסורת עם דבק נגרים??? (כן, עד כדי כך הגיעו בורותי ודעותי הקדומות...) התחלתי לקרוא את הספר ונשביתי בקסמו. אניה פון ברמזן כתבה ספר מרתק, המתאר את החיים היומיומיים של סתם אנשים בגן העדן הקומוניסטי וגרמה לי להבין המון דברים שלא הבנתי בעבר, על היכולת של אנשים ממוצעים ונחושים לשעבד מיליוני אנשים בכוח הפחדה ודימויים. מה זאת אומרת "שטיפת מוח" ו"פולחן אישיות", איך מתפקד ההומור ככלי לשמירת השפיות, ואיך הצליחו מיליוני אנשים לשרוד איכשהו ולשמור על חייהם וצחוקם, בתנאים שמי שלא חי שם יתקשה - בטוח לא ירצה - לדמיין אותם.
פון ברמזן שנולדה ב 1963 בדירה קומונלית משותפת לכמה משפחות, שגלתה מארצה בגיל 11, שחיה עם אמה עד עצם היום הזה, שעוסקת בכתיבה על אוכל (בארה"ב) והיא אחת הכותבות הנחשבות בנושא, כתבה באופן חינני וכובש בהומור ובכנות סיפור על משפחה. על אוכל במובן של מזון (גם) לנשמה, על הכישורים ההכרחיים לאזרח סובייטי שיאפשרו לו להאריך ימים בגן העדן המשתנה לבקרים, אך מה שלא השתנה היה המחסור, התור, ואהבת החיים. הספר מרתק מאד והתחקיר הקפדני העומד אחריו אינו הופך אותו לכבד ומעיק. ברמזן הצליחה להסביר לי דברים שלא הבנתי עד שקראתי את הספר. תיאורי המאכלים - המירקם הריח והטעם - שאכלו שם, בגן העדן, משאירים את הקורא שאינו מורגל בהם פעור פה וקצר נשימה.
כמו שהבנתם אהבתי את הספר. דרך הסיפורים הבנתי כמה מסודות השלטון שלא הבנתי קודם. יש חלוקה ברורה בין השליטים - הם שותים שמפנייה בצבעי פסטל, אוכלים קוויאר ואולי מעשנים פה ושם איזה סיגר. האזרחים, מצד שני - הם מסתפקים בבדיחות, ובמזון שהשיגו בעמל ובדמיון שיהפוך את אותו מזון למטעמים העולים על שולחנם של בעלי זכויות היתר.


















