• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מלך עכברוש

מלך עכברוש

מאת ג'יימס קלאוול

הביקורת של לולי

תמונה של לולי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
מלך עכברוש

מלך עכברוש

מאת ג'יימס קלאוול

הביקורת של לולי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של לולי
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:1982
סדרה:אדם בקו האש
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
האדם החושב
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•1 דקות קריאה

אחד הספרים הטובים שקראתי.

לרוץ לקנות ולקרוא!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של לולי

לולי

חברה מזה 4 שנים
2 ביקורות
ז'אנרים מועדפים:
מתח ריגול והרפתקאות•ספרות קלה - רומנים
תמונה של לולי
לולי
חברה באתר מזה 4 שנים
ביקורות2
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מתח ריגול והרפתקאות1ספרות קלה - רומנים1

דיון על הביקורת

1 תגובה
מורי
מורי•לפני 3 שנים

הוא בסדר, לא מדהים.

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של לולי

אהבת דורות

אהבת דורות

דורותי גארלוק

ספר מהמם ומרגש!

לפני 3 שנים•
★★★★★
•לולי

ביקורות נוספות על "מלך עכברוש"

מלך עכברוש

מלך עכברוש

ג'יימס קלאוול

****




הייתם אוכלים עכברוש?

בנסיבות המתאימות, תרשו לי להמר שכן. כולנו היינו מכניסים לפה כל דבר, ולו המאוס ביותר, כזה שבימים כתיקונם היינו נגעלים שלא לדרוך עליו ברגל יחפה. קוראים לזה הישרדות, ובשביל להשביע את הרצון הזה, הבסיסי, הראשוני, הפרימיטיבי ביותר, היינו עושים כל דבר ואוכלים כל דבר, וגם עכברוש הופך להיות אמצעי, חלבון שיכול להשאיר אותנו בחיים ולו לעוד יום אחד, בין אם אנו שומרי כשרות, איסטניסטים, טבעוניים מחמלה, בעלי מוסר נקי או מצפון מלוכלך. היינו עושים את זה, גם אם היום היינו נשבעים שאין סיכוי בעולם, פשוט מכיוון שהיום אנחנו חיים בשפע מטמטם ועתיר פריווילגיות, שמאפשר לנו להיגעל באנינות פושעת מה"דבש" של הבננה או לדחות מעלינו צלחת בשאט נפש רק כי מצאנו נמלה באורז הבר וזה הבריח לנו את כל התיאבון. השפע הזה מטעה אותנו לחשוב שהוא יהיה כאן תמיד, אבל מתחת לאפידרמיס הדקיק, המתעתע הזה של פינוק שבע חי יצור קדמוני שיעשה הכול בשביל לחיות.

ומה עוד נעשה כדי לשרוד? האם נגנוב, נרמה, נחשוף לאור היום את הפנימיות המקולקלת, החבוייה, המלוכלכת שלנו? או שאולי יעלה בידנו לשמור על צלם אנוש ועל כבודנו העצמי גם בימים קשים, גבוליים מבחינה מוסרית?

בצ'אנגי, מחנה שבויים יפני בזמן מלחמת העולם השניה, נדמה שהכול היטשטש. הפירמידה הידועה של מאסלו נשחקת עד לרכיביה הבסיסיים ביותר, וביקום המבודד הזה נטרפו כל קלפי ההיררכיה החברתית בעולם המתוקן, הרגיל, וכך מוצאים את עצמם יחד טובי לב ורעי-לב, בוגדים ושורדים ווותרנים, אצילי-נפש ושפלי-רוח, ומנסים לייצר במובלעת הגיהנום עלי-אדמות הזה חברה חדשה, שבה ייתכן בהחלט שקצינים נעלים בני מעמדות גבוהים יתגלו לעתים בשיא שפלותם המוסרית, בעוד שחיילים פשוטים ובלתי מלומדים עשויים למסור את נפשם ובלבד שלא יוותרו על צלם האדם שבהם או על הערכים הפשוטים שספגו בילדותם. נדמה שמי ששורד את התופת הבלתי אנושית הזו, חוץ מאלה שהמזל עומד לצדם, הוא דווקא מי שמצליח להסתגל לתנאי החיים האיומים במקום ולעשות מה שצריך כדי לשרוד, אך מבלי לוותר על הגרעין הפנימי של אישיותו או על כבודו העצמי. ג'יימס קלאוול מדגיש מבין השורות שמי שמרמה את עצמו להאמין שמה שהוא עושה זה בסדר כי אין מה לעשות, צריך לשרוד - מגלה בדרך הקשה שנפשו אינה מסוגלת לעמוד במעמסה, והיא קורסת. את הגוף הפיזי אפשר להעביר ייסורים שלא-יתוארו, אך על הנפש יש לשמור מכל משמר ולא להשחית אותה בקלקולים מוסריים. לבוגדים ולשפלים מוסרית אין תקנה, אבל מי שמחזיק בערכים כמו חברות, כבוד או מסירות נפש - הכול נסלח לו, גם אם הוא מרמה, מעגל פינות ואף למטה מכך.

הספר הזה, על לשונו הארכאית והז'רגון הייחודי שמוכר למבוגרים יותר בינינו מסרטי מלחמה קלאסיים דוגמת "הבריחה הגדולה" עם סטיב מקווין האגדי, "פרפר" או "הגשר על נהר קוואי", עוסק בדיוק בכל הגוונים האלה של מוסריות יחסית ומוחלטת, ועושה זאת בכישרון עצום וביכולת כתיבה פנומנלית. רק כשקראתי שג'יימס קלאוול היה עצמו שבוי במחנה צ'אנגי וביסס את הספר על חוויותיו, הבנתי איך היה יכול מישהו לכתוב בפירוט כה גדול ובאמינות הרמטית על חיי היום-יום במחנה שבויים כזה, ואת תלאותיו שנראות כיום פשוט דמיוניות.

העולם השתנה, השתנה באופן דרמטי. הפרופורציות אחרות. בעולם שבו שבוי אחד כמו גלעד שליט או הוצאה בודדת להורג של עיתונאי אמריקני עלולים להשפיע על גורלו של העולם כולו, קשה לתאר את קיומו של מחנה שבויים שבו יש למעלה מעשרת אלפים איש, חיילים אמריקאיים ואוסטרליים ובריטיים, שנמצא מתחת לרדאר של אמנת ג'נבה ותקשורת גלובאלית, במשך שנים ארוכות. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שלרובנו יש גישה כמעט לכל חכמת העולם במרחק סווייפ פעוט על מסך מגע, ובכל זאת הידע שלנו נשאר פוטנציאלי בלבד ולא מעשי, ונגוז ברגע שהטכנולוגיה הזאת לא נמצאת בידנו. פעם אנשים באמת ידעו לנווט לפי הכוכבים, למרוט תרנגולת ולשרוד בתנאי שדה קשים, בעוד שהיום נדמה לי שללא אייפון, טלוויזיה או תקשורת לוויינית אנחנו בקושי מסוגלים להרכיב כוננית של איקאה או להגיע במכונית למצפה רמון. הצורך, אומר הפתגם, הוא אבי ההמצאה, ואולי ניתן לברך על כך שהדור שלנו "נאלץ" להמציא תרופות טכנולוגיות למחלות ואפליקציות חדשות לסלולאר ולא, חלילה, דרך לשרוד את הלילה במחנה שבויים יפני.

תקראו את הספר הזה. כבר לא כותבים כאלה. מומלץ.

****

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
מלך עכברוש

מלך עכברוש

ג'יימס קלאוול

מהי הישרדות בכל מחיר ובכל הכוח הקיים ביצור אנושי או חייתי?
לא זאת לא תוכנית טלויזיה מבוימת ומצולמת באיזה אתר אקזוטי באיי סיישל או בבהאמס או בים התיכון.
אלו לא דוג-מגישים/ות חטובים/ות יפה בלורית ותואר שנלחמים אחד/ת בשני/ה על מיליון השקל מינוס שליש מהסכום לקופת המדינה ועל "תהילת עולם" ואולי עוד איזו תוכנית גרוטסקית על המסך הקטן.
ההישרדות האמתית היא מקום שכוח אל באחד האיים המלאיים באוקיינוס בשקט 1945. הזמן הוא שלהי מלחמת העולם השניה והמקום
מחנה שבויים שהקימו היפנים לחיילי בנות הברית והאוסטרלים שנפלו בשבי במהלך המלחמה בדרום מזרח אסיה.
העולם הקיים במיקרוקוסמוס של אותם 10,000 שבויים שונה מעולמם של אלו שעדיין ממשיכים בפועל את המלחמה. לשבויים הזמן עצר מלכת הם חיים בפלנטה אחרת. הקשיים הם לא רק מול הסוהרים היפנים או קוריאנים עושי דבריהם אלא גם בינם לבי ן עצמם. כל החזק שורד, כל התחבולן ותכסיסן ולאו דווקא מי ששירותו הצבאי היה ללא כל דופי או בעל דרגה גבוהה בכלל לא. כאן צריך כישורי שועל ערמומי או עכברוש במלכודת.
מה מותר העכברוש במלכודת לעומת אדם במלכודת שניהם כדי להישרד בעולם חושפים שיניים וציפורניים ונלחמים את מלחמת הקיום הנצחית.
ישנם גם כאלו שמתוך צדקנות ורצון לשמור על החוק גם במחנה שבויים זה שחלים עליו חוקים וכללי משחק שונים רוצים בכוח
לשמור על הסדר ועל טוהר המידות ולהתנקם בכל מי שמשחק לפי חוקי הגו'נגל.
מי ישרוד ומה יקרה בסופו של הסיפור המרתק זה? למי הייתם נותנים סיכוי? אלו קשרים וחברויות נוצרים במחנה מכורח הנסיבות והשהות הכפויה עם כל כך הרבה אנשים מעולמות שונים?
קאלוואל הסופר שכתב את הספר המצויין שוגון בנה כאן עלילה ודמויות לתפארת משכנעות מאוד ומציאותיות מאוד. הוא היה שם. חייל בצבא הבריטי שנפל בשבי במלחמת העולם השניה ובילה במחנה שבויים במלאזיה.
הסיפורים שקאלוול רוקם בספר נשמעים מציאותיים עד לאימה.
הדמויות מעניינות והחברויות שנוצרות שם דווקא במקום הכי קשה ומדכא הן חברויות אמת טהורות האם הן ישרדו לאחר השחרור?
לצערי לא רוצה לכתוב יותר מדי ספוילרים בביקורת אחת.
הדבר היחיד שאני יכולה להמליץ עליו: מי שאוהב ספרי מלחמה או נפילה בשבי התיאורים לפעמים קצת קשים לעיכול אבל הכתיבה מרתקת עד מאוד וההרגשה שקראתי כאן ספר שראוי להיכלל בפנתיאון של ספרי מלחמה היסטוריים כדוגמא, אזי מוזמן לקרוא את הספר ולגלות דברים מעניינים על האופי האנושי וגם את הסוף.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אנקה
מלך עכברוש

מלך עכברוש

ג'יימס קלאוול

הקוראת: קוראת לאט. אולי הרבה, אבל לאט. זה אף פעם לא הפריע לה. ממילא סוג המתח שיש, אם יש, בספרים שהיא קוראת הוא לא כזה שלא מאפשר לה לראות במקביל משחק של ברסה נגד ולנסיה או לסגור ספר כשהיא צריכה להסיע ילד או לבוא לראות את הסרטון שהוא אומר שהיא חייבת, אבל חייבת, לראות. רק שכאן זה היה אחרת. לפני יומיים, כשהיא חיכתה בתור באיזו מרפאה, תוך שהיא קוראת, היא הציעה לשני אנשים שהגיעו אחריה להיכנס קודם, כי היא רצתה לדעת מה קורה ולמצוא איזו נקודה שתוכל לעצור בה ברוגע יחסי.

הזמן: 1945

המקום: מחנה שבויים בסינגפור, בשליטת היפנים, בו כלואים 10000 גברים, גברים, אוסטרלים, אנגלים ואמריקאים.

התנאים: קשים. לא בוכנוואלד, אבל קשים. למעלה משלוש שנים ללא קשר עם יתר העולם, מעט מאד מזון, הרבה דיזינטריה, מלריה ועוד ערב רב של מחלות. בלי תרופות. בלי נשים. ים של זמן פנוי.

הגיבור: פה תיתכן מחלוקת. אפשר לחשוב שזהו מלך עכברוש, חייל זוטר אמריקאי, הסוחר המצליח ביותר בשוק השחור של המחנה. או, מה שאפשר להניח שיהיה מקובל יותר, פיטר מארלו, קצין אנגלי, אחד שיש לו, מהבית, קוד מוסרי ברור וחסר פשרות, רק שכעת נדרש להתאים אותו לתנאים שבכלל לא בטוח שהוא תוכנן עבורם. אם תבחרו בו, תוכלו לקבל גם אנטי גיבור, אנגלי גם הוא, מ.צ., אבל ממוקם נמוך יותר בכל הסולמות ההירכיים, גם של המערכת הצבאית וגם של זו המעמדית הנהוגה באנגליה. והוא חסר פשרות. רק הלכה למעשה. אין מקום לאדפטציות.

אבל אולי, בסופו של דבר, זה המוסר. כמה קאראט ממנו יבדילו בין אדם לאדם לחיה לאדם.

העלילה: מרתקת. הרבה מאד התרחשויות, בכלל זה עיסקאות, מרדפים, התאכזרויות, יחסים, והן מותחות מאד, ויש בהן משהו ראשוני, כמעט פראי, וכולן עוסקות בסופו של דבר בהישרדות. ולמרות שסביב כל האירועים מתקיימת שיגרה נוקשה של תורנויות וארוחות וספירות וחיפושים, כל יום הוא לגמרי יום חדש ויצירתי ומפתיע ובעל משמעות.

הקוראת: מרותקת.

מזדהה ולא מזדהה ומתרגשת. ולא רק עם הגיבורים הראשיים כיוון שגם בין שאר האנשים שם יש לא מעט כאלה שהם בעלי בשר ונפח שמאפשרים את זה.

גם מעריכה מאד את הבחירה לספר את הסיפור הזה בגוף שלישי, באופן שמדגיש עד כמה לא הכל שפיט ומאפשר לכל קורא לבחון את מערכת המוסר שלו לנוכח תנאים שלא היה רוצה להתנסות בהם, ואולי גם קצת לצחוק, במרירות, עליה ועל עצמו לנוכח שבריריות הערכים.

התודות: בעיקר ל Bookwarm, שהביקורת שכתב לפני כמה חודשים גרמה לי לקרוא את הספר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
מלך עכברוש

מלך עכברוש

ג'יימס קלאוול

מי שלמרות 25 ביקורות נלהבות (מתוך 26) עדיין שואל את עצמו: למה בישראל, בשנת 2024 אני צריך לקרוא ספר על מחנה שבויים יפני לפני כמעט 100 שנים, אז קודם כל שיקרא וייהנה, כמו קודמיו, ואחרי שיגמור יחשוב אם הוא לא מזהה מצבים, ואנשים מתוך הספר, בישראל של שנת 2024.
נדמה לי שספר כזה, שמעורר מחשבות, ושרלבנטי תמיד - נקרא ספר קלאסי.

לפני שנתיים•חנן
מלך עכברוש

מלך עכברוש

ג'יימס קלאוול

לפני שנים ארוכות, באחד מראיונות העבודה אליהם הלכתי, שאל אותי המראיין שאלה שנראתה לי קצת מוזרה: לו יכולת להיפגש עם סופר מסוים לארוחת ערב, מי הסופר שהיית בוחר בו? כמה שבועות קודם לכן סיימתי לקרוא את שוגון כך שנקבתי בשמו של ג'יימס קלאוול ללא היסוס. אין לי מושג אם זה היה הגורם שבזכותו קיבלו אותי לעבודה או לא, בכל אופן מאז יש לי פינה חמה בלב לג'יימס קלאוול.

אין ספק שמלך עכברוש היא יצירת מופת. הספר עוסק בנפש האדם וביכולתו לשרוד בתנאים קשים. התקופה היא תקופת מלחמת העולם השניה והשבויים במחנה השבויים "צ'אנגי" שבסינגפור עסוקים בהישרדות במקום בו מתקיימים במידה רבה חוקי הג'ונגל: רק החזק נשאר בחיים. אני מסכים עם הביקורת של ציפי שכתבה כי "טבע האדם הוא הרבה יותר חזק מאשר כל גוף אשר ינסה לכלוא אותו או לדכא אותו".

אחד התיאורים בספר אשר יותר נגעו לליבי הוא דווקא בסופו של הספר: תיאור הליך השחרור של המחנה לאחר כניעתה של יפן כאשר מספרים לכל אחד מהשבויים מה עלה בגורל משפחתו בשנים בהן שהה במחנה והחשש של השבויים מהתמודדות מחודשת עם החיים בסיטואציה משפחתית שכנראה השתנתה. בתיאור גורלם של העכברושים (אותם גידלו השבויים) לאחר השחרור, ניתן למצוא הקבלה לחייהם של השבויים במחנה.

ספר מצוין שגרם לי לרצות לקרוא גם את ספריו האחרים של קלאוול ובין היתר גם לחזור אל שוגון.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
מלך עכברוש

מלך עכברוש

ג'יימס קלאוול

ציטוט מהספר:
"שתי פחיות הסרדינים והפחית האחרונה של חלב מרוכז היו העתודה של החוליה. לתקופה של מצוקה גדולה במיוחד. הפחיות נשמרו במחבוא ותמיד היה אחד מאנשי החוליה מופקד על שמירתו, עשרים וארבע שעות ביממה".

שערו לעצמכם: שלושה אנשים בחוליה, שלוש קופסאות מזון קטנות ושמירה בלתי פוסקת. אלה עשויים היו להיות כל ההבדל בין חיים למוות.

בספר הזה הישרדות היא שם המשחק ולכן יוצאות לאור השמש כל התכונות שמצויות בנפש האדם ובעיקר הרעות שבהן. ב"משחק" הזה משתתפים כולם, בכירים וזוטרים. בין אם הם בעלי תושייה ובין אם הם פסיביים, בין אם הנם נבלים ובין אם צדיקים, כשגם מקומם של הצדקנים לא נפקד. כולם בפנים.

השנה 1945. בעוד רדיו החבוי היטב בין סככות המחנה מבשר את פעמי הניצחון של בנות הברית על יפן ההולכים וקרבים, במחנה השבויים צ'אנגי הממוקם במזרח סינגפור מתקיימת שיגרה של התשה והרעבה בעולמם של דרי המחנה. אלה הם כעשרת אלפים שבויים מצבאות בנות הברית שנפלו בשבי היפנים במהלך המלחמות באזור הפסיפיק ומזרח אסיה.

השבויים סובלים מכל תלאה אפשרית. מזונם מוקצב למנות רעב קטנות בכמותם ודלות במרכביהם החיוניים. החיים בתנאי אקלים בלתי נסבלים, בתנאי תברואה הגרועים ביותר שניתן לתאר כשגם המחלות הטרופיות והזיהומיות כמו הרעב המתמשך קוצרים בחיי האדם ללא הרף.

החיים במחנה מתקיימים כשטבעת השליטה של היפנים בשבוייהם מתנהלת בריחוק מרוב ענייניהם הפנימיים. אלה מושארים לניהול עצמי על ידי הקצונה הבכירה של השבויים. כל זאת בלבד שיעשה במסגרת הכללים שהוכתבו לשבויים על ידי היפנים, בעוד הם עצמם מתעלמים מכללי אמנת ג'נבה שמבחינתם אין בהם אפילו משום המלצה.

השבויים ברובם הנם בריטים ואוסטרלים ומיעוטם בני אומות אחרות לרבות אמריקאים, כשלצורך שמירה ופיקוח בתוככי המחנה מפעילים היפנים את חייליהם הקוריאנים אשר בעצמם הנם בני מדינה כבושה על ידי הצבא היפני.

שלוש הן הדמויות המובילות: ה"מלך" רב טוראי אמריקאי שידו בכל מהלך עסקי המניב רווח, השני הוא ידידו של המלך, קצין בריטי המייצג את הצד הטוב באופי האדם גם אם מכיר הוא את מגבלתו בהתנהלות בין הטוב לרע. השלישי הוא מפקד המשטרה הצבאית של המחנה המנסה להביא את חוק השיפוט הצבאי למימוש במקום בו מצויים בני אדם החיים למחצה, כל זאת שלא מתוך צרכי המחנה אלא מצורך שנובע מאישיותו ואשר אינו נטול פניות.

סיפורם של השבויים ותנאי הקיצון בהם היו שרויים, כך גם באשר למידות השפל המדרגה להם מגיעים המצויים במקום, מובאים בצורה הראלית ביותר ומלמדים דבר או שניים על מה שעשוי להימצא בתוך כולנו בתנאים הללו. טוב ורע מאבדים את המשמעות כשאתה במרחק הושטת יד מדבר שהכנסתו לפיך תיתן לך שהות נוספת בעולם הזה ולו גם הקצרה ביותר.

מתוך ויקיפדיה:
הובס מציג את ההיסטוריה האנושית כהיסטוריה של מאבק סביב הישרדות וצבירת כוח. על-פי הובס, מצבו הטבעי של האדם הוא מלחמת כל-בכל, והוא מתאר את התפתחות החברה האנושית כהתאגדויות שונות של בני אדם לצורך הגנה הדדית.

הספר בהחלט מייצג דברים אלה של הובס. זהו ספר ראוי לקריאה לא מתוך ההנאה שאינה מצויה בו כמו הצורך בהכרת פנים נוספות לטבע האדם בתנאים שקשה לתאר אותם בדמיון בלתי נעזר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בן אסתר
מלך עכברוש

מלך עכברוש

ג'יימס קלאוול

בן אסתר – ביקורת זו מוקדשת לך..... (-:


"... אם אנחנו כבר דנים בנושא. אלוהים! אתה יודע, אני חושב שאלוהים הוא מניאק, סאדיסט מניאק, מרושע, עלוקה מוצצת דם... הבט באלוהים! אלוהים אין בו אלא רשע – אם הוא באמת אלוהים.....".

הדובר הוא פיטר מרלו, טייס חיל האוויר המלכותי הבריטי. ויש לו סיבה מצוינת לכעוס על אלוהים – הוא נמצא במקום שננטש על ידי ריבונו של עולם זה מכבר ושנשאר תחת ניהולו הבלעדי של ידידו – שטן! המקום הזה הוא צ'אנגי, מחנה שבויים יפני בדרום מזרח אסיה בשנת 1945.

מלך עכברוש הוא ספרו הראשון של קלאוול (1962) וגיבוריו חוץ ממרלו הם ה"מלך", רב"ט בצבא האמריקאי; גריי, מפקד קצין המשטרה הצבאית ועוד כהנה וכהנה דמויות משנה. פסיפס אנושי הנלחם על קיומו.
כאשר קוראים את הספר ניכרת בו לכל אורכו הנימה האישית ואף פשטנית במידה מסוימת. נימה זו אינה מקרית. הספר הוא במידה רבה אוטוביוגרפי, שכן קלאוול שירת בצבא הבריטי (אמנם כקצין תותחנים ולא כטייס) ובילה חודשים רבים בשבי היפנים, ביניהם גם באותו מחנה נודע לשמצה – צ'אנגי.
קלאוול אינו מתמודד בספר עם המורכבות של הסיטואציה כולה על כל צדדיה. הוא מתמודד עם צד אחד בלבד. צד השבויים ואינו נוגע אלא במקל, מרחוק, ממש ממש בעדינות בשוביהם היפנים, בשומרים הקוריאנים (שהיום, במבט לאחור אנו יודעים עד כמה הם סבלו מהיפנים) ובאוכלוסייה המלאית הסובבת אותם. הוא גם מתעלם מהסיבות לנפילתם בשבי. כל כולו מתמודד עם צד אחד בלבד – החיים במחנה. אבל הוא "מפצה" על חוסר ההתמודדות עם מורכבות התמונה בתיאורים מאוד חדים, מדוייקים, עמוקים של חיי השבויים במחנה תוך שהוא מתמודד באופן מדהים עם הנושא אולי הכאוב ביותר בתחום – הפסיכולוגיה האנושית וההתנהגות האנושית תחת לחץ פיזי ונפשי מאוד מאוד אינטנסיבי.
הספר הוא במידה רבה על הישרדות. במובן הפשוט ביותר. להישאר בחיים כאשר המלחמה תיגמר. אבל מה שמדהים הוא מה מוכן אדם לעשות על מנת לשרוד? מה מידת ההסתגלות של האדם רק בשמה של התקווה כי יזכה לראות עוד יום? עד כמה יתנוון האדם מוסרית, יאבד צלם אנוש וישחק לידיהם של אויביו אשר אינם נדרשים למאמצים רבים מרגע ששברו את רוחו.

הספר נפתח במפגש בין מרלו לבין המלך. האחרון מתרשם משליטתו של מרלו בשפה המלאית ומחליט לאמצו על מנת שיעזור לו במסחר בשוק השחור. מסחר זה כמובן אסור. מרלו מסרב תחילה. בשמו של איזה קוד מוסרי נעלה, מאוד בריטי, של מותר ואסור. אבל מהר מאוד מגלה מרלו שהעולם אינו עולם של שחור-לבן. המלך אינו כולו רע והחוקים הנעלים על פיהם האריסטוקרטיה הבריטית חיה (ומרלו הוא בן למשפחה כזו) אינם מובילים בהכרח לטוב מוחלט.
ובתווך נמצא לו גריי. מפקד המשטרה הצבאית במחנה. זה שאמון על השלטת החוק והסדר במחנה. אבל האם חוק וסדר צבאיים (היררכיה, חוק צבאי, מסורת) יכולים להתקיים בתנאי שבי? כנראה רק בסרטים ("הבריחה הגדולה" למשל). המציאות חזקה יותר וגנרלים מוצאים עצמם נותנים דין וחשבון לרב"ט. זה חורה באופן קיצוני לגריי אשר הופך אובססיבי בקשר למרלו ולמלך (ובמידה רבה, שנאה זו היא אשר מחזיקה אותו בחיים). אובססיבי בקשר למרלו שכן זה, כאמור, היה אריסטוקרט בעוד גריי היה בן למשפחת פועלים והשנאה המעמדית באנגליה מעולם לא פעפעה חזק יותר. ואובססיבי באשר למלך שכן הוא ייצג את האמריקאי שהוא כל מה שאנגלי טיפוסי מתעב. שנאה, כמו תקווה, שתיהן עוצמתיות באופן בלתי רגיל.

סוף הספר מרשים באופן בלתי יתואר. הרגע לו חיכו. הרגע שבשבילו לחמו יום יום. שעה שעה (לעיתים זה בזה). הרגע הזה הגיע – כניעת יפן. השחרור. אבל הוא נחווה של ידי השבויים באופן אשר מותיר את הקורא פעור פה. נדהם. במקום צהלה אדירה. במקום פרץ אדיר של שמחה. מתקבל השיחרור בפחד. בפחד מפני המחר. הלא נורמלי הפך לנורמלי. הנורמלי הפך למפחיד. והמלך, זה שדאג "לנתיניו", שדאג להם לתוספת מזון או לתרופות בזמן שנזקקו להם, שבזכותו רבים נותרו בחיים ובתמורה ביקש את נאמנותם ואת שירותיהם, הוא נעזב, מושפל, חוזר למעמדו כרב"ט זוטר, נאשם בשת"פ עם היפנים.

Sic Transit Gloria Mundi

"...באותו הלילה נעזבה צ'אנגי כליל. על ידי בני האדם. אבל המקקים נשארו. ועכברושים. הם עדיין היו שם. תחת הצריף. ורבים מתו, מאחר שנשתכחו מזיכרונם של שוביהם. אבל החזקים ביותר עדיין היו חיים.......ואז יצאו לתור להם מזון....מאוחר יותר כל דופן החפירה התמוטט וכלובים רבים נפתחו והחיים ניזונו מהמתים והחיים החלשלושים היו למזון לחיים החזקים עד שכל השאירים היו חזקים במידה שווה. ואז הם נלחמו בינם לבין עצמם והיה להם מזון לאכלה. ואדם שרד. שהרי הוא היה המלך......והחזק היה תמיד המלך. מלך לא רק הודות לכוח לבדו, אלא מלך הודות לעורמה ולמזל ולכוח גם יחד. מלך לעכברושים".

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Bookworm
מלך עכברוש

מלך עכברוש

ג'יימס קלאוול

מה כבר יכול להיאמר על הספר הזה שלא נאמר? אני אנסה להעביר את התחושה תוך כדי הליכה בין הטיפות של הספויילר. גם אעיר הערת אגב, שהספר הזה הוא מסוג הספרים שגורמים לי להגיד תודה לאל שלא התברכתי בזיכרון צילומי - כעבור שנתיים מהקריאה הראשונה אני יכול לקרוא אותו כאילו מחדש, ולהנות ממנו כאילו זו הפעם הראשונה. פשוט שכחתי את המאורעות, ואת הזיכרון העלוב שלי, שבדרך כלל אני מרביץ בו, כמה הוא עלוב, אני מחשיב פתאום כחבר טוב.
זה מתחיל מהציור מעורר הפלצות שמעטר את הכריכה, זה מתחיל ישר מההתחלה, ולא עוזב עד הסוף. "מלך עכברוש" (ללא ה"א הידיעה - מלך שהוא עכברוש, ולא מלך העכברושים -שכן הוא שולט גם על מי שאינו רואה עצמו עכברוש) הוא היצירה הטובה ביותר של קאלוול, שאת שאר ספריו אני מוצא ארכניים ולקקנים מעט. כתיבת זוועות היא עסק די פשוט, בדיוק כמו ליצור אפקטים ידניים או ממוחשבים של התפוצצות גופות, איבוד גפים ואיברים - זה פשוט, וזה מוכר ולרוב זה מוגזם בכוונה. אבל משהו בכנות ובישירות שבו כותב קאלוול על הזוועות שנאלצו לעבור אותם גיבורים נכאי רוח בגיהנום טרופי אומר: היו דברים בגו.
קאלוול פורש בפניך את השאלה: "האם רק החזקים שורדים בג'ונגל?". ולא, פה זה לא דימוי לרחובות האספלט הלוהטים המלאים אנשים ממהרים, מנוכרים, עייפים ואכזריים. זה גם זה. אבל פה אין מטאפורות, פה השאלה היא פשוטה. יש ג'ונגל, ובתוך הג'ונגל עוד ג'ונגל אכזרי יותר מהג'ונגל שבחוץ. מי ישרוד בו? החזקים? ומה יהיה על החזקים כשהכול יגמר? מי מוסמך לשפוט אותם? הרעבים? מה באמת יותר חשוב, המוסר או ההישרדות? האם יותר חשוב לשמור על קוד כבוד שנכתב והועבר בצמוד לכוס קוניאק וסיגר, או שהשמירה עליו היא בעצמה התנשאות ומגננה נלוזה השמורה כנחמה כלפי אלו החזקים, הלא גוועים מרעב. ניטשה אמר, כמדומני (בפשטנות יתר), שמוסר של עבדים אינו מוסר אמיתי, אלא נחמת טיפשים. מוסר שהוא מסוכן יותר מכל העדר מוסר, לכאורה. הספר הזה מעמיד את הקביעה הזאת במבחן עליון. האם הספר מנסה להעניק תשובה, והאם היא מוצלחת, הדבר שמור לשיפוטו הבלעדי של כל קורא. האם צמד הלכים במדבר ראוי שיחלקו את מנת השתייה וימותו יחדיו, או שעל אחד מהם לשרוד על חשבון האחר ולחיות לראות את היישוב? לכל אחד יש תשובה נחרצת בעניין (לפחות למי שיצא לי לדון אתו על השאלה). דווקא קלאוול לא כל כך נחרץ. בקיצור ולעניין, פשוט קראו את הספר.

לעניין הצד השלילי (הרי לא הייתי חי אם לא הייתי רואה את הצד השלילי). לעתים קאלוול מרשה לעצמו דווקא להיסחף אל אותו קוד כבוד ולנתח את הדברים על פיו. קרי, לפעמים נראים התיאורים על החברות ההדדית, על הכבוד ועל "האחים לדם" קלישאתיות מעט. אבל: ראשית, מעולם לא הייתי במחנה שבויים ניפוני (או בכל מחנה שבויים), כך שאני לא יכול לומר: זאת קלישאה, הנכתבת הרחק מהזוהמה של המחנה, או שמא אני פשוט ציניקן מפונק. שנית, מה שבטוח שהדבר גורע מהספר כל כך מעט, שאין לזה חשיבות.

הערה סופית (ויתכן שגם סופיילר קטן מאוד): בספר לא נכתבה הערה בעניין הסיבה לכך שהבריטים מכונים בפי השאר "ליימים". הסיבה לכך (לפחות כך נאמר) נעוצה באותם ימים קשים של מחלת הצפדינה, שמקורה במחסור בפירות טריים (בעיקר פירות הדר), שהטילה שמות בימאים של פעם, וגבתה יותר קורבנות מלחים מאשר כל סיבה אחרת. היו אלה הבריטים (וכמדומני קפטן קוק המפורסם) ששמו לב לראשונה לקשר שבין מחסור בפירות הדר למחלה. בעקבות הגילוי, החלו לחלק לכל מלח בריטי מנות קצובות של ליים (הלימון הקטן), גם בגלל העושר בויטמין סי (אם אני לא טועה) שבו, וגם בגלל שהוא יכול להישמר בהפלגות ארוכות. ימאים אחרים היו רואים את המלחים הבריטים כשהם מוצצים את חצי הליים בין שיניהם. מכאן הדרך הייתה קצרה לכנותם "ליימים", גם שנים רבות לאחר מכן.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
מלך עכברוש

מלך עכברוש

ג'יימס קלאוול

בכל קריאה של ספר בו מתארת העלילה את התמודדותו של היחיד, מגיע הרגע בו אני שואל את עצמי: "ואני, מה הייתי עושה?"
וזה נכון שבעתיים בעת סיפור על יחיד במצבי מצוקה, לחץ, פחד, כאב או התמודדות.
מחנה שבויים הוא מעבדה בה מוקצנים כל המצבים האנושיים. וכך גם ההתמודדויות הופכות למרות, קשות ומאתגרות יותר מבחינה אנושית, מוסרית ואישית.
איך הייתי אני נוהג שם, במחנה השבויים היפני בעת מלחמת העולם השנייה, דגם של מחנה שכמעט ולא נפל באכזריותו מהמחנות הנאציים? איך הייתי נשאר אדם? האם הייתי נשאר אדם? השאלות הללו מרחפות כל העת תוך כדי קריאת הספר הנהדר הזה. את כשרון הסיפור של קלאוול הכרתי כבר מספרים קודמים, אבל, לדעתי, זה ספרו הטוב ביותר.

לפני 14 שנים•ליאור
דירוג
5.0
לפני 17 שנים

“אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי מעודי. מרתק בצורה בלתי-רגילה ועוזר להבין שיש אנשים שיסתדרו בכל מקום ב”

22/28
ביקורות על מלך עכברוש
הבאה
rimbaldi
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“הראשון של ג'יימס קלאוול, מדובר בספר "העסקי" הכי טוב שקיים שלא עוסק בנושא באופן מקצועי אלא פותח את הר”