“כתיבת ביקורת על יצירה קלאסית היא תמיד משימה סבוכה, אפילו קצת לא נעימה - וזאת בעיקר בשל הפער הבלתי ניתן לגישור בין "הקילומטראז'" שהספיקו היצירה ומחברה לבצע במשך עשרות רבות של שנות "נדודים" ברחבי הגלובוס (של ניתוחים על גבי ניתוחים, דיונים אקדמיים, פרסומים מקצועיים, אדפטציות לתחומי אמנות אחרים וכו') ובין המבקר/סוקר ההדיוט, שאין לו תמיד את ההשכלה הנדרשת בכדי להבין את כל המשמעויות החבויות ברבדיה השונים”

“בזמן הקורונה נגמרו לי הספרים (למרות שדאגתי להצטייד) וזה אילץ אותי לקרוא ספרים שהיו לי בבית שוב. אני שומרת בבית רק את הספרים שאני אוהבת במיוחד ואחד מהם הוא "אני קלאודיוס". עברו בערך 15 שנים מאז הפעם האחרונה שקראתי אותו וזו דעתי עליו בקריאה חוזרת. בפעם הראשונה שקראתי אותו הייתי באמצע התואר הראשון בהיסטוריה ונאבקתי בהבנה של מי נגד מי בראשית הקיסרות הרומית (זה ממש לא קל, בעיקר כשלכולם שם יש את אותם ה”

“רוברט גרייבס הוא לא ג'ון ויליאמס. לא יכולתי להימנע מלהשוות בין "אני, קלאודיוס" ל-"אוגוסטוס" של ויליאמס. אחרי הכל, עלילתן של שתי היצירות מתמקדת באותה תקופה, שתיהן עקובות מדם, ואפילו הסגנון דומה באינטימיות שלו, לפחות מבחינה מסוימת – אוטוביוגרפיה לעומת מכתבים. למעשה, אני בכלל לא אופתע אם ויליאמס, שפרסם את ספרו כמעט 40 שנה אחרי גרייבס, הושפע מ"אני, קלאודיוס" במידה לא מבוטלת. אף על פי כן, ישנו דבר א”

“אי שם בזמנו ראיתי את הסידרה הנהדרת עם הפתיחה האיקונית של אני קלודיוס, עם צ'רלס לוהטון הנהדר כאוגוסטוס השמנמן והנהנתן, שון פיליפס כליוויה המירשעת והתוודענו לדרק ג'קובי כקלודיוס. הרבה אני לא זוכרת מהסידרה מלבד מה שכתבתי למעלה, אבל אני יודעת שניסיתי אז לקרוא את הספר, התייאשתי ועזבתי. אלא אחרי שמצאתי אותו בימים אלה באחת מחנויות הספרים יד שניה, ניסיתי שוב. רוברט גרייבס חקר את התקופה ובעיקר הושפע”

“כתיבת ביקורת על יצירה קלאסית היא תמיד משימה סבוכה, אפילו קצת לא נעימה - וזאת בעיקר בשל הפער הבלתי ניתן לגישור בין "הקילומטראז'" שהספיקו היצירה ומחברה לבצע במשך עשרות רבות של שנות "נדודים" ברחבי הגלובוס (של ניתוחים על גבי ניתוחים, דיונים אקדמיים, פרסומים מקצועיים, אדפטציות לתחומי אמנות אחרים וכו') ובין המבקר/סוקר ההדיוט, שאין לו תמיד את ההשכלה הנדרשת בכדי להבין את כל המשמעויות החבויות ברבדיה השונים”

“בזמן הקורונה נגמרו לי הספרים (למרות שדאגתי להצטייד) וזה אילץ אותי לקרוא ספרים שהיו לי בבית שוב. אני שומרת בבית רק את הספרים שאני אוהבת במיוחד ואחד מהם הוא "אני קלאודיוס". עברו בערך 15 שנים מאז הפעם האחרונה שקראתי אותו וזו דעתי עליו בקריאה חוזרת. בפעם הראשונה שקראתי אותו הייתי באמצע התואר הראשון בהיסטוריה ונאבקתי בהבנה של מי נגד מי בראשית הקיסרות הרומית (זה ממש לא קל, בעיקר כשלכולם שם יש את אותם ה”

“רוברט גרייבס הוא לא ג'ון ויליאמס. לא יכולתי להימנע מלהשוות בין "אני, קלאודיוס" ל-"אוגוסטוס" של ויליאמס. אחרי הכל, עלילתן של שתי היצירות מתמקדת באותה תקופה, שתיהן עקובות מדם, ואפילו הסגנון דומה באינטימיות שלו, לפחות מבחינה מסוימת – אוטוביוגרפיה לעומת מכתבים. למעשה, אני בכלל לא אופתע אם ויליאמס, שפרסם את ספרו כמעט 40 שנה אחרי גרייבס, הושפע מ"אני, קלאודיוס" במידה לא מבוטלת. אף על פי כן, ישנו דבר א”

“אי שם בזמנו ראיתי את הסידרה הנהדרת עם הפתיחה האיקונית של אני קלודיוס, עם צ'רלס לוהטון הנהדר כאוגוסטוס השמנמן והנהנתן, שון פיליפס כליוויה המירשעת והתוודענו לדרק ג'קובי כקלודיוס. הרבה אני לא זוכרת מהסידרה מלבד מה שכתבתי למעלה, אבל אני יודעת שניסיתי אז לקרוא את הספר, התייאשתי ועזבתי. אלא אחרי שמצאתי אותו בימים אלה באחת מחנויות הספרים יד שניה, ניסיתי שוב. רוברט גרייבס חקר את התקופה ובעיקר הושפע”