שנת 1983 בספרים

מכירים את הרגע המדהים הזה שאתה מוצא את עצמך קורא ואומר בקול רם: ווווואו?

איך לסכם במשפט? ״לו דוסטוייבסקי היה נכתב כהייקו...״

הנובלה שהרגישה לי כרומן לכל דבר קוקורו נכתבה ב-1914 על ידי הסופר נאטסומה סוסקי. בעיני, מדובר ביצירת מופת שפועלת כפרדוקס קיומי ותרבותי כאחד. המילה קוקורו משמעותה ביפנית רחבה אך בתרגום מערבי ניתן לומר שהיא משלבת לב, נפש, רוח ותודעה. ואכן אין שם מתאים ממנה לסערת הרגשות שעובר הקורא שמתחבר לספר שכן אלו המרחבים שבהן מצאתי את עצמי במהלך קריאת היצירה. זה צעק בי פנימה, עמוק בתוך מעמקי האשמה האנושית. אולם, הייחוד הקיצוני של סוסקי טמון במתח הסגנוני והפילוסופי שלו. אם נפנה אל הספרות המערבית, הנושאים שבהם הוא דן בעיני הם "דוסטוייבסקאיים" לחלוטין: חטא קדמון, בגידה בחבר, ייסורי מצפון המובילים להרס עצמי והתבודדות רוחנית. אך בעוד פיודור דוסטוייבסקי מפרק את נפש האדם ברומנים וולקניים, פוליפוניים ורועשים סוסקי עושה זאת באיפוק יפני מסורתי ועם אסתטיקה של צמצום ולכן בחרתי במילה הייקו. הוא מנתח את השבר הקיומי באיפוק דק, שקט, כמעט חרישי. זוהי חקירה פסיכולוגית בסגנון "החטא ועונשו" שנכתבת בדיוק, בריסון ובמרחב הריק של שירת הייקו.

הזיקה בין סוסוקי לדוסטוייבסקי אולי מתרחשת בתוכי ולא כולם יתחברו אליה אבל אני חייב לציין שהגעתי לסוסוקי דרך חיפוש ספרים בעלי תמה דוסטוייבסקית. סוסקי, הכיר היטב את הספרות האירופית, מציב בלב קוקורו את אותן השאלות שהעסיקו את הסופר הרוסי, אך מעביר אותן דרך פילטר של תרבות יפנית מסורתית המושתתת על בושה, כבוד והפנמה.

החטא הבורגני מול החטא המטאפיזי: רסקולניקוב של דוסטוייבסקי רוצח פיזית, מתוך היבריס ואידאולוגיה, ומחפש גאולה נוצרית. סנסיי של סוסקי חוטא חטא רוחני וחברתי משום שהוא בוגד בבטחה ובאמון של חברו הטוב ביותר ואעצור כאן על מנת לא לעשות ספויילרים.
חטאו של סנסיי הוא חטא של אנוכיות קטנונית, מה שהופך אותו למצמרר וקרוב יותר ללב האנושי. העונש כגזיר דין עצמי: אצל דוסטוייבסקי, העונש הוא פיזי: סיביר, הסבל הפיזי שמוביל לטיהור. אצל סוסקי, אין שופט, אין שוטר (כמו פורפירי פטרוביץ') ואין מערכת משפט חיצונית. העונש של סנסיי הוא: הוא עצמו. הוא גוזר על עצמו מאסר עולם בתוך ביתו, מנותק מהחברה, מנוכר מאשתו (שאותה הוא אוהב אך לא יכול לשתף באמת שלו), וטובע בתוך שתיקה קטלנית. העונש הוא החיים עצמם תחת צל האשמה.

השבר התרבותי: המודרניזציה מול השמרנות של תקופת הקיסר מייג'י. כדי להבין את עוצמת האשמה ב"קוקורו", עצרתי לבחון את הרקע ההיסטורי הרדיקלי של תקופת מייג'י (1868–1912). יפן עברה בפרק זמן קצר של כמה עשורים מעבר אלים וחיוני כאחד: ממדינה פאודלית, מבודדת ושמרנית, למעצמה תעשייתית, קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית בסגנון מערבי. סוסקי משתמש במתח הלאומי הזה כמיקרוקוסמוס לנפש הדמויות: K מייצג את האתוס הישן: דמותו של K ספוגה בערכים סגפניים של בודהיזם וקונפוציאניזם. הוא מחפש את "הדרך", את המשמעת העצמית ואת ההתעלות מעל היצרים. סנסיי מייצג את האינדיבידואליזם המערבי החדש שכן הוא פועל מתוך דחף אישי, תחרותי ואנוכי. זוהי התנהגות מודרנית ביפן דאז: העמדת ה-"אני" והרצון הפרטי מעל הכלל ומעל החברות.

הטרגדיה ברומן היא שהאינדיבידואליזם המערבי החדש מביא איתו בדידות איומה. המבנים החברתיים הישנים שהגנו על האדם (משפחה, קהילה, מחויבות) קרסו, והשאירו את הפרט יתום מול קיומו. מותו של הקיסר מייג'י והתאבדותו של הגנרל נוגי בעקבותיו (אקשן של נאמנות סמוראית עתיקה) מסמנים לסנסיי שהזמן שלו עבר. הוא מבין שהוא שייך לעידן ישן, עידן שבו למצפון עדיין יש משקל כה כבד שהוא מחייב מוות. המראה האכזרית: "לבסוף אינני טוב מאלו שעשו לי את הרע ביותר" זהו רגע הוווואו שלי.

אחד הרגעים המרתקים והעמוקים ביותר ברומן שמופיע בחלק השלישי – הוידוי. המכתב חושף דינמיקה פסיכולוגית מבריקה של היפוך תפקידים מוסרי. בצעירותו, סנסיי היה הקורבן מה שהותיר בסנסיי צלקת עמוקה והביא אותו לפתח בוז תהומי לאנושות. הוא שכנע את עצמו שהוא נעלה מוסרית, שהוא אדם ישר החי בעולם של רמאים ונוכלים. הוא החזיק באמונה המנחמת של הצדיק הסובל. אולם, המפגש עם K מנפץ את המראה הזו לרסיסים. סנסיי מגלה שהרוע אינו תכונה ששייכת רק ל"אחרים" אלא הוא פוטנציאל הרסני הקיים בכל אדם כאשר התנאים הנכונים (או השגויים) מתקיימים.

מכאן, אם אני לא טוב יותר בתנאים הנכונים מאלו שפגעו בי, אז מה נשאר? התובנה הזו היא העונש האמיתי שלו. היא שוללת ממנו את הזכות להתנחם בצדקתו. הוא הפך למה שהוא הכי תיעב כי זהו טבע האדם. הידיעה שחמדנותו הרגשית גרמה לכל צרותיו מעמידה אותו באותה שורה עם מי שחשב לרעים בעבר.

נאטסומה סוסקי לא נזקק למאות עמודים של דיונים תיאולוגיים כדי לגעת בתהום. האקשן הגדול ביותר מתרחש בין השורות, במבטים שלא נאמרו, ובחדרים הקטנים של טוקיו בתחילת המאה ה-20. אם אצל דוסטוייבסקי האדם צועק את אשמתו אל מול השמים, אצל סוסקי האדם לוחש אותה, מקפל אותה בקפידה כמו נייר אוריגמי, ומניח אותה במכתב פרידה. קוקורו הוא הוכחה לכך שלפעמים, השקט הספרותי והצמצום האסתטי ממש כמו בשיר הייקו מזוקק יכולים להכיל בתוכם סערה קיומית רחבה ועמוקה יותר מכל קתדרלה רוסית.

החלק הראשון והשני של הספר מסופרים מנקודת מבטו של סטודנט צעיר וחסר שם. דמות זו חיונית להבנת המבנה של הספר שכן אותו בחור מייצג את הדור החדש של יפן בתחילת המאה הקודמת. דור שנולד לתוך המודרניות, מנותק מהשורשים המסורתיים, אך חסר כיוון ונואש למשמעות. האימוץ של סנסיי כאב רוחני לסטודנט שיש לו אב ביולוגי חולה בכפר נעשה כמו אקט סופי של חרטה והוא אף חש אליו ניכור עמוק. האב הביולוגי מייצג את יפן הכפרית, הפשוטה והגוועת. הצעיר נמשך לסנסיי בטוקיו בגלל ההילה של המלנכוליה, התחכום והשתיקה האניגמטית שלו. סנסיי במהרה הופך עבורו לאב רוחני, למורה נבוכים בעולם מודרני ומבלבל. המבנה של הספר הוא למעשה תהליך של העברת לפיד של אשמה ובדידות. הסטודנט הצעיר מבקש מסנסיי ללמד אותו על החיים, וסנסיי, במכתבו הארוך (החלק השלישי), אכן עושה זאת אך על ידי ניפוץ האשליה של עצמו. הוא מוריש לצעיר את הסוד האפל ביותר שלו ואולי זה אקט שלילי שעובר בין הדורות. הצעיר מפנה עורב ליפן הישנה (האב הגוסס) רק כדי לגלות שיפן המודרנית (סנסיי) כבר התאבדה. הוא נותר לבדו, חמוש בידע נורא על טבע האדם, ועליו לנווט בעולם החדש ללא שום הדרכה.

אסיים כאן משום שקל מאוד להרוס לאלו שלא קראו עם ניתוחים נוספים.

הציון שלי 10/10
ספר מושלם שלא נתן לי מנוח וגם כעת כשאני כותב את השורות הללו הסערה עדיין מתחוללת בתוכי.

איציק מאנגר הוא ממשוררי היידיש האהובים עליי. ספר זה מאוד מיוחד בכך שהוא מסופר ממקור ראשון ע"י המחברת.
המחברת הכירה אישית מאוד את מאנגר בעשר השנים האחרונות לחייו, לא פעם נרמז שלמעשה הייתה מאהבת שלו. היא כותבת על המשורר, על האדם, אופיו והתנהלותו היום יומית, מה שלא תקראו בשום ספר שירה שלו.
הספר מלווה את העשור האחרון לחייו של מאנגר, בתקופה זו הוא היה מבקר הרבה בישראל ולעיתים נשאר לתקופות של כמה חודשים. למרות שמאוד אהב להיות בתוך עמו עדיין היה מעביר את רוב זמנו בארה"ב וזאת מכיוון ששם היה קהל היעד העיקרי לשירת יידיש.
רבקה רוס (המחברת) פוגשת במאנגר לראשונה ב-1958 בקפה כסית. היא מציירת את מאנגר כאיש לבבי, אוהב אדם וחברה. הוא הגיע לישראל לתת מספר הרצאות. אחת ההרצאות הטובות ביותר שלו היו על אברהם גולדפאדן מי שידוע כמייסד התיאטרון היידי.

שניהם משוחחים מידי פעם על זלמן שניאור שהיה ידיד משותף שלהם. אני מאוד אוהב את כתיבתו של זלמן שניאור, במיוחד בפרוזה. בתור אדם כבר קראתי במספר מקומות שהיה טיפוס בעייתי מה שהתבטא בעיקר בשחצנות וביקורתיות כלפי אחרים. אלו כנראה הסיבות שלא הצליח בארץ ולאחר מותו נשכח לחלוטין. גם בספר זה מאנגר מספר למחברת שפעם התהלך עם שניאור ברחובות פאריז ושניאור ראה מישהי שמצאה חן בעיניו, הוא צבט בעכוזה, זו הסתובבה וסטרה למאנגר המסכן, שניאור ממשיך ללכת בגאווה לבוש בפרוותו היקרה. מאנגר אומר לו שאילו קראה האישה למשטרה הוא היה "אבוד", אין לו דרכון ואין לו התר שהיה, שניאור ענה לו "הה.. מי מסוגל להתאפק למראה עיכוס שכזה".

המחברת מספרת את סיפורה שלה עצמה בגוף שלישי, כך שהספר קריא כמו רומן ולא כמו אוטוביוגרפיה.

מאנגר היה מאוד מוכר בשנות ה40-60 של המאה הקודמת גם בארץ וגם בחו"ל, במיוחד אצל דוברי היידיש, אבל כל חובב ספר הכיר אותו. הוא לא היה יכול ללכת ברחוב מבלי שההמון נדבק אליו. היום הוא נשכח, לא כמו שניאור, אבל קרוב לזה.

הספר מציג הרבה חלופות מכתבים בין מאנגר לרבקה רוס ומעבר להם מתאר את ביקוריו ושהותו בישראל, אז המחברת בילתה איתו זמן רב, בשנותיו האחרונות אף סעדה אותו יחד עם אישתו ואחותו. משולש היחסים הזה של המחברת, אישתו של מאנגר ואחותו מתואר על כל צדדיו ומטבל היטב את המסופר.

אסיים בסיפור אישי, באחד מטיולי הרבים בחנויות הספרים המשומשים בת"א מצאתי באחת החנויות ספר של מאנגר, כשבאתי לשלם המוכר התבונן בי בהשתאות רבה ואמר "אף אחד לא מכיר את מאנגר היום, אני נותן לך את הספר במתנה כאות הערכה על שאתה קורא אותו", אני סרבתי למתנה שהרי זו פרנסתו, לבסוף התפשרנו על מחצית הסכום.

מאוד ממליץ על הרומן הרציני העיקרי שלו שתורגם לעברית "סיפורי גן-עדן".

שווה קריאה.

חבל שכבר לא כותבים מדע בדיוני טוב או כמעט בכלל לא כותבים מדע בדיוני. לספר מדע בדיוני זה, היינליין הצליח לצקת כל כך הרבה מעבר לעלילה ולדיבורים על עתידנות וטכנולוגיה. הספר מלמד הרבה אופטימיות. כזה חינוך לאופטימיות לא קיבלתי משום ספר אחר. ברגעי מצוקה אני נוהג להיזכר בספר הזה ולהתעודד.

אחשוורוש, היהודי הנודד, אגדה אמיתית על היהודי שהפנה פניו אל ישו בכבודו ובעצמו ושרד לספר. כן, כן, עד היום הוא מסתובב ביננו. מדובר ברומן חריג ביותר שנכתב על הרפורמציה ועוונותיה והיופי ששזורים בספר חלקים אמיתיים וחלקים פנטסטיים. הספר אינו מתייחס אל ההיסטוריה כרצף של מאורעות והוא קופץ מגיבור לגיבור ומזמן לזמן. הספר בהחלט מדגיש את מחלת הזיכרון האנושי. זהו ספר שנע בין סאטירה, אפוקליפסה, מיסטיקה ופילוסופיה פוליטית, אך מתחת לכל התחפושות הללו פועם רעיון אחד מתמיד: האנושות אינה יודעת להיגאל משום שאינה מסוגלת להפסיק לחזור על עצמה.
הדמות של אחשוורוש שהיא היהודי הנידון לנדוד עד יום הדין לאחר שלעג לישו בדרכו אל הצליבה הופכת אצל היים להרבה יותר מאגדה נוצרית עתיקה. אחשוורוש הוא מיתוס, הוא תודעה היסטורית, ניתן אף לומר כי הוא הזיכרון עצמו. אדם שחי זמן רב מדי, עד שהזמן חדל להיות עבורו רצף חיים והכל הופך לערבוביה כאוטית של אימפריות קורסות, מלחמות, אידיאולוגיות, דתות ומהפכות. שמו האמיתי של אחשוורוש הוא: היסטוריה. שכן, כל תקופה מבטיחה גאולה חדשה, וכל תקופה מולידה צורה חדשה של ברבריות.
זהו אחד ההישגים הגדולים של הספר בעיני: היים מצליח לכתוב רומן שבו ההיסטוריה עצמה עייפה מעצמה כי היא רפטטיבית כל כך שאפשר להקיא מהגיחוך. יש רגעים שבהם נדמה שאפילו הזמן מאס באנושות והיים מיטיב לקפוץ קפיצות כרונולוגיות רק שבשונה מהאמן ומרגריטה, כאן לא מדובר על גימיק ספרותי אלא מבנה מטאפיזי ממש. אחשוורוש נע בין תקופות כאדם ההולך בתוך חלום חוזר, ולכן גם הקורא מאבד בהדרגה את תחושת הקרקע היציבה. ימי הביניים, אירופה המודרנית, גרמניה, המלחמות, הבירוקרטיה, המהפכות, הכול נדמה כחזרות שונות על אותו מחזה קודר. כמו לראות את המלט כדרמה, טרגדיה, קומדיה וסרט אימה אבל בסופו של דבר זה אותו המלט.

מבחינה סגנונית, היים כותב לעיתים כמו שילוב בין פרנץ קפקא ל־תומאס מאן. מן הצד האחד קיימת בירוקרטיה אבסורדית כמעט קפקאית: מנגנונים חסרי פנים, דיונים תאולוגיים־מנהליים, עולם שבו גם האלוהות עצמה נראית לעיתים כמו משרד ממשלתי עתיק. מן הצד האחר יש רוח של דיון אינטלקטואלי עצום על אירופה ולאן פניו, על התרבות המערבית ועל שקיעת האדם המודרני.

מעבר לרובד הפילוסופי, זהו גם ספר עצוב מאוד. אחשוורוש נידון לא רק לחיי נצח אלא לצפייה אינסופית בכישלון האנושי, לחיות לנצח זה סבל צרוף. הוא רואה כיצד אידיאלים הופכים לדיכוי, כיצד דת הופכת לאלימה, כיצד מהפכות הופכות לעריצות. נדודיו אינם גאוגרפיים בלבד; הם נדודיו של אדם שאיבד כל אפשרות לבית מטאפיזי. אפילו המוות נשלל ממנו. בכך היים הופך את קללת חיי הנצח לדבר נורא יותר מן המוות עצמו.

אחד ההיבטים המרתקים ביותר ברומן הוא יחסו לשאלת היהדות. אחשוורוש הוא יהודי לא רק מבחינה אתנית אלא כסמל של זרות היסטורית מתמדת. הוא הדמות שאינה נטמעת לעולם, עדות חיה לזיכרון שהציוויליזציה האירופית מבקשת שוב ושוב למחוק ואז נאלצת לפגוש מחדש. במובן הזה הספר כולו נעשה מעין משפט יהודי כנגד אירופה ונגד יכולתו לשכוח את פשעיה ובו בזמן להבין שהם יחזרו על עצמם....... לעולם. היהודי הוא לא אני ואתם, היהודי הוא ארכיטיפ של אדם וזה היה קיים לפני היהודי שאנחנו טוענים להיות.
הקריאה בספר איננה פשוטה. זהו רומן הדורש סבלנות, קשב ונכונות ללכת לאיבוד. יש בו רגעים של עומס רעיוני עצום, ולעיתים הדיאלוגים התאולוגיים והפילוסופיים מרגישים כמעט כמו סיאנס אינטלקטואלי ארוך בין תקופות, אמונות ואידיאולוגיות. אך דווקא העומס הזה יוצר את התחושה שהקורא אינו קורא ספר רגיל אלא נכנס למבוך של תודעה אירופית בת אלפיים שנה.
בסופו של דבר, אחשוורוש, היהודי הנודד הוא ספר על עייפות הציוויליזציה. ספר על אדם שראה יותר מדי, זכר יותר מדי, והמשיך לחיות אחרי שכל המשמעויות נשחקו. היים שואל בו שאלה איומה: מה קורה לאדם ואולי לתרבות שלמה כאשר היא מאבדת את היכולת להאמין שהעתיד יהיה שונה מן העבר?

הציון שלי 8/10
הספר מומלץ ולא מומלץ בו זמנית. הוא יותר ספר עיון על היסטוריה משוכתבת שכולה אמת ושקר בו זמנית.

בעוד האביב הישראלי הקצר מנסה להשיל מעצמו את כבלי החורף, מצאתי את עצמי שוקע אל תוך דמדומי הדרום המהבילים של פוקנר, בין דפים המדיפים ריח של טחב, דם ושושלות קורסות. קריאת "אבשלום, אבשלום!" במהלך חג החירות היא אירוניה ספרותית במיטבה שכן אין ספר הממחיש טוב יותר כיצד העבר הוא בית סוהר שסורגיו עשויים זיכרונות מרים וחטאים קדמוניים. פוקנר אינו כותב עלילה אלא הוא טווה רשת קורי עכביש סבוכה שבה הקורא נלכד מרגע שנחשף לדמותו המפלצתית של תומאס סאטפן המנסה לברוא לעצמו שושלת מתוך האין.
הפרוזה של פוקנר היא נהר גואה של משפטים שאינם נגמרים, זרם תודעה שמתפתל כמו נחש בין ביצות מיסיסיפי ומסרב להישמע לחוקי הפיסוק המקובלים. זוהי כתיבה תובענית הדורשת מהקורא להתמסר אליה באופן מוחלט כאילו היה הוא עצמו אחד הדוברים המנסים לשחזר את דמותו של סאטפן מבעד לערפל הזמן. המילים נערמות זו על זו בערמה של דימויים גותיים, תיאורים של חום מעיק ושנאה יוקדת, עד שהתחושה היא שאין מדובר בספר אלא בטקס גירוש שדים שבו כל דמות מוסיפה שכבה נוספת של שקרים ואמיתות למיתוס הגדול.
במרכז היצירה עומד הניסיון הנואש להבין את ה"למה" שמאחורי החורבן. בעוד שבחג הפסח אנו מצווים לספר ביציאת מצרים ולהעביר את הזיכרון לדורות הבאים כמעשה של גאולה, אצל פוקנר העברת הזיכרון היא קללה. הדמויות שלו אינן יכולות להשתחרר מהסיפורים של אבותיהן והן חוזרות עליהם שוב ושוב בחדרים חשוכים עד שהן מאבדות את זהותן שלהן בתוך הדמיון הקולקטיבי. סאטפן הוא דמות מיתולוגית, מעין אלוהים אכזר שבנה אימפריה על יסודות של חטא וגזענות, רק כדי לראות אותה קורסת תחת משקל היוהרה של עצמו.
הקריאה בספר זה היא חוויה פיזית כמעט. פוקנר מצליח להעביר את תחושת הקיפאון של הדרום האמריקאי, מקום שבו הזמן אינו נע קדימה אלא במעגלים של כאב. הדיאלוגים האינסופיים בין קוונטין קומפסון לשותפו לחדר בהרווארד הם עדות לכך שהעבר אינו מת, ולמעשה הוא אפילו לא עבר. פוקנר משתמש בשפה כבכלי נשק, הוא מנפץ את המבנה הנרטיבי הקלאסי ומחליף אותו במקהלה יוונית של קולות שבורים המנסים להרכיב פאזל שחלקיו אבדו לנצח.
כן, "אבשלום, אבשלום!" הוא יצירת מופת שמעוררת אימה והשתאות בו זמנית. זהו ספר שבו השפה היא הגיבורה הראשית, והיא יפה ומפחידה כאחד. בתום הקריאה נותרתי עם תחושה של קדושה חילונית, כאילו יצאתי ממדבר רוחני שבו אין מים אלא רק את היין המר של החרטה. מי שמחפש קריאה קלה מוטב לו שיתרחק, אך מי שחפץ לצלול אל תהומות הנפש האנושית ולהתענג על כתיבה שאין שנייה לה ימצא כאן את המצה המשביעה ביותר של החג.

אסתר ראב ממשוררות הראשונות של ישראל, בת דורם של רחל המשוררת, לאה גולדברג, אלישבע ויוכבד בת מרים. אחת מחמשת "המייסדות" שלא הצליחה לפרוץ לקהל הרחב כמו רחל ולאה גולדברג והיום למעשה נשכחה כליל בעוד על אחיותיה המשוררות יוצאים תילי תילים של מחקרים והוצאות חדשות ליצירתן. מה סוד הצלחתן של רחל ולאה גולדברג? רחל צנועה, כתבה יחסית פשוט ומובן ונגעה בלב באמיתותה. לאה גולדברג לעומתה הגיעה ארצה אישה משכילה מאוד וכבר עם הגיעתה ארצה התערבבה היטב עם הבוהמה הצעירה של שלונסקי ואלתרמן ובכך סללה דרכה לציבור זאת בנוסף לכשרונה הגדול. מדוע לא הצליחה אסתר ראב להגיע להמונים? טרם קראתי ביוגרפיה מקיפה על חייה, אבל מהמידע שליקטתי פה ושם עולה כי מכיוון שנולדה וגדלה בפתח-תקווה המושבה והייתה די מנותקת מהבוהמה התל-אביבית של המשוררים שהתכנסה סביב שלונסקי ואלתרמן היא למעשה לא הצליחה להגיע ולפרוץ לתודעה וזאת על אף כשרונה הגדול.

ספר זה מכיל 45 סיפורים קצרים ו-7 שירים. בן אחיה הסופר אהוד בן-עזר המופקד על עזבונה בחר מקבץ שמציג יפה את כתיבתה הספרותית ונוגע רק מעט בכתיבתה השירית ומשאיר טעם של עוד.
אסתר ראב מתגלה ככשרונית גם בפרוזה וגם בשירה מה שדי נדיר בקרב יוצרים, היא כותבת עברית רהוטה ויפה, פשוטה להבנה, אם כי לעתים מצאתי עצמי מחפש מילה זו או אחרת במילון, בכל זאת עברו הרבה שנים מאז נכתבו שיריה. לאסתר ראב זיקה חזקה לטבע ולסובב אותה והיא מתארת בפירוט רב צמחים, בעלי חיים, נופים מזג אוויר ואת כל הסובב אותה. למעשה כל סיפוריה ושיריה הם אוטוביוגרפיה ומתארים את חוויות ילדותה וחייה.

בתור תושב פתח-תקווה מזה שנים רבות, הסיפורים שלה מאוד נגעו לליבי ועד היום ניתן לבקר ולראות את הבית בו גדלה במושבה פתח-תקווה. לצערי בפתח-תקווה לא השכילו בזמן כמו בת"א לשמור מפני הרס את המבנים הישנים וההיסטוריים של העיר, וקבלנים זריזים הרסו ובנו בתים חדשים על רוב מבני פתח תקווה ההיסטורית. המבנים שנותרו מוזנחים בצורה נפשעת (כולל ביתה של אסתר ראב אותו היא מתארת באהבה גדולה בסיפוריה) ולא נראה כי יבוא עליהם גואל בקרוב.

הספר הזה השאיר בי טעם של עוד מאסתר ראב, התקופה של ראשית הישוב בה חיה ועליה היא כותבת באהבה כה גדולה מרתקת. מאוד מומלץ.

חשבו לרגע מכמה ספרים נמנעתם רק משום שהספר הראשון שקראתם משל סופר מסויים פשוט לא מצא חן בעיניכם? לו הייתי קורא את הספר הנוכחי, סביר שלא הייתי קורא את בחירתה של סופי או הווידויים של נט טרנר.
השנה היא 1950, מלחמת קוריאה מתרחשת ב... קוריאה. אלא שבקרוליינה נמצאת מחלקת המפקדה והשירותים של המארינס. טמפלטון המג"ד חושב שגדוד המילואימניקים שלו יצליח לעשות את מסע 57 הק"מ שהוא מתכנן עבורו, רק כי הם מארינס. מפקד היחידה מאניקס לוקח על עצמו להתמודד בהצלחה מול המג"ד, לא פחות מאורך המסע. מי שצופה מהצד הוא סגן קאלוור, הרואה את התמודדות האימים מול שני בעלי האגו האלה. כשיש מלחמת אגו, מישהו יוצא צולע. נחשו מי צלע?
כולם חשבו בהתחלה ש-57 ק"מ זה מסע מטורף, בטח ליחידת מילואימניקים בני שלושים. גם מזג האוויר הלוהט, רוחש הברחשים, לא תרם. המסע החל, המסמר בנעלו של מאניקס המפקד לא ויתר, מאניקס לא ויתר וכולם יצאו בשן ועין.
אז מה תרם לנו הספר כקוראים, בטח מול הזיכרון של קריאת שני הספרים המונומנטליים שהוזכרו לעיל? שום כלום. אולי העובדה שממשחקי אגו ויוהרה סתם יוצאים כולם פגועים. מזל שזה היה רק כ-70 עמודים.

תוכן חסר מעוף
ציורים יפים.
בינוני.

קודם קצת הבהרות הנוגעות לספר: הסיפור סיפור אמיתי כשב-1831 קבוצה של כ-60 עבדים תקפה קבוצה של לבנים, רובם מעבידיהם ובני משפחתם. נרצחו בהתקוממות כ-60-80 לבנים וכל הסיפור מתרחש במזרח וירג'יניה, ארה"ב. כבר בראשית המאה ה-19 החלו מחשבות אלו ואחרות על שחרור העבדים, דבר שגרם לפילוג בין מדינות ארה"ב. רק ב-1860 נבחר לינקולן לנשיאות והוא פעל מאוחר יותר לחתום על צו שחרור עבדים ב-1865. בספר, בעמוד 390, אמר עורך דינו של נט טרנר: "הגזע הזה (הכושים העבדים) פשוט לא נוצר למהפיכה, זה הכול. וזו סיבה נוספת לכך שעבדות הכושחורים עתידה להימשך אלף שנים".
אז מיהו נט (נתניאל) טרנר? נט היה אחד העבדים בביתו של סמיואל טרנר ומכאן שם המשפחה שלו, טרנר. טרנר התייחס כיאות לנט ולכן לא ברור כלל מה הביא את נט בהתבגרותו לפתוח בהתקוממות רצחנית, כשהוא חושב לסחוף אחריו שחורים רבים ולהרוג לבנים רבים ככל האפשר, כגמול על התעללותם בעבדיהם.
בגיל 18, בעוד נט טרנר מצוי בביתו של סמיואל טרנר, התיידד נט עם ויליס בן ה-15. היה ביניהם מגע לכאורה מיני וזה קשר ביניהם קשר הדוק, אלא שמקרה קרה וויליס נמכר למקום אחר. נט כעס על מכירתו והבין ששוב לא יראה את ויליס לעולם. בהמשך הספר אנו מתוודעים לאחד הרק, הנעשה לידידו הקרוב של נט. גם הרק סבל מהפרדתו מאשתו ובנו והפעם ההפרדה היתה פשוט משום שאלה, האישה והבן, היו פיות מיותרים להאכלה במשק בו גרו. כך, כלאחר יד, היו מפרידים בין משפחות וחברים. אבל דוגמאות אלה היו רק הקטנה של התנהגות המעבידים לעומת העבדים, שהיו עובדים בעבודות קשות, מואכלים אוכל ירוד ולבושם דל. גורלם היה עניין של הבל פי מעבידם והתשלום עבורם.
נט הוא עבד אינטליגנטי, שבתחילה גר בבית מעבידו בחדר צדדי ונוח יחסית. בת מבנות המשפחה אפילו טרחה ללמדו לקרוא והוא אכן לומד לקרוא, לכתוב ולחשב כשהוא הופך לנגר אומן. מובן שעם הזמן גם הוא נמכר ואף מושכר בשל היותו עבד מוצלח ורכוש דניידי מניב שכר. אט אט אמונתו מתחזקת וספר הקריאה שלו הוא הברית החדשה. עם הזמן הוא הופך למטיף בפטיסט, זרם דת המרשה למטיפים בלתי רשמיים להתקיים. הוא מתקרב לגיל 30 כשהוא חושב על איסוף של כושים אחרים סביבו, שבספר הם נקראים כושחורים (כוסאממו, מה בדיוק עבר לג. אריוך בראש כשהחליטה על כינוי נלעג כל כך ל-nigger?) להטיף להם על מצבם ולחלק מהם היותר אינטליגנטיים, גם להפוך לצבא ההתקוממות הרצחני המשחרר עבדים מעבדות ולכבוש את העיר הסמוכה, ג'רוסלם.
הווידויים הם סיפורו של נט, הנרשם אצל עורך דינו גריי, כשהוא בכלא ונשפט בנובמבר 1831 על מנת לתלותו. עורך הדין שלו, השומע את הווידוי, מנסה להוציא מנט הצהרה על כך שהוא מתחרט על מעשיו, ללא הועיל. נט סבור באמת ובתמים, שדינם של הלבנים למות, למרות שבכל ההתקוממות, שנמשכה יומיים בלבד, הצליח אישית להרוג רק אחת, מרגרט, שיחסה אליו היה אוהד, ובנסיעה אחת בכרכרה לחווה סמוכה נפצע נט והיא טיפלה בו, וכל הנסיעה ישבה לידו כאילו קרובים הם. נט חשב באמת ובתמים שאות מאלוהים הורה לו על הרג הלבנים, יהיו אשר יהיו.
הספר שנוי מאוד במחלוקת מרגע צאתו. סטיירון זכה בגינו בפוליצר, לדידי, בצדק גמור. הספר לא קל לקריאה בשל התרגום המיושן, שפגע גם בספר אחר של סטיירון, בחירתה של סופי.
אגב, בחירתה של סופי הפך לסרט וזכה לחמישה אוסקרים. הספר הזה לא עובד ישירות לסרט. סרט אחר בשם The Birth of a Nation נשען בחלקים רבים על הספר ודמויות רבות נלקחו ממנו.

קראתי את הספר לאט לאט. כמעט לאט בהתרסה.
לפעמים, כשאני שותה קפה בבית, אני שותה לגימה פה לגימה שם, הכוס מונחת בהיסח דעת על השולחן הקטן במטבח, ואז בסלון, ואז, לאחר זמן מה, שוב במטבח.
עוד לגימה. גם את המחשבה הזאת חשבתי זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא את הספר המדובר, ועכשיו אני כותבת את המילים הללו זמן רב לאחר המחשבה. היא הופיעה בזמן ישיבת מדיטציה, ואז לאחר כמה ימים באחת נוספת. הרגע הבשיל.
בדיוק כשהמחשבה כבר מעורפלת, פושרת, כבר לא אלא זיכרון. כתם צף, מתפרק.
ונדמה שהספר עצמו הוא קצת כזה גם, כתוב כחלום בהקיץ, במקטעים, מספרים שונים וזהויות שונות ובדיה על בדיה על בדיה. יופי טהור ששורץ בריח מעופש. ילד שנוגע ובורח, רק כדי לחזור שוב.
היו חלקים שקראתי בקדחתנות, בעיניים נוצצות, והיו חלקים בהם הרגשתי שעומס הדימויים, יפים ככל שיהיו, מכבידים על השצף. (ועכשיו?)
עם זאת, הספר היטיב לתאר את המצב בארץ הזאת, ואת האנשים שבתוכה, ובעיקר את המציאות הלופתת הזאת. המציאות שיש בה לוכד ונלכד, ויש בה מספר ומסופר, אשר קשורים זה בזה בפקעת אין סופית. רק להביט בכך, להביט באמת. זה העניין.
מי ייתן וכולנו, וכולם, נהיה חופשיים.

את "בני אופרמן" קראתי בגיל 17 או 18. זה המם אותי. בדרך כלל אנשים זוכרים יצירות שקראו בילדותם בתור יצירות מופת, וכשהם שבים אליהן בבגרותם, הם מתפלאים על הקלישות, לא מבינים איך הם זוכרים את זה כל כך לטובה, ומתאכזבים מאיכותה של היצירה ומאיכותו של הזיכרון. אבל משום מה מנקרת בי התחושה העיקשת שלא כך יהיה עם "בני אופרמן" אם אקרא אותו שוב, עכשיו. משום מה אני מרגיש שעדיין ארגיש שזו יצירת מופת.

מעניין... זה כתוב בעברית, זה מדבר על מנהגים שאנחנו מכירים, מועדים, חגים. שמות הגיבורים מוכרים לנו. ובכל זאת - זה משהו אחר... מציאות אחרת. רחוקה. ליטא של המחצית הראשונה של המאה ה 20, בעיירות ובכפרים. כל כך רחוק מאיתנו, כל כך קרוב ומוכר... אז קשה להגדיר את הקריאה בספר כ"הנאה" או "חוויה". אבל הלב נמשך להכיר וללמוד מה היה שם. כנוביץ איננו שום עליכם וגם לא בשביס זינגר. כתיבתו דומה אבל שונה. הוא ישיר ופשוט יותר. ללא הקסם של בשביס ובלי ההומור של שלום עליכם נותר לנו עולם קשה וקשוח. אבל עולם שגדלים בו אנשים וחיים בו אנשים. עולם שבו האיומים מבחוץ (היטלר) נשמעים היטב למרות שאינם נוגעים בתחילה. עולם שבו ההזדמנויות החדשות נעשות לפתע אמיתיות (להגר לאמריקה). עולם אמיתי וכואב.