ביקורת ספרותית על שלום ולא להתראות - אדם בקו האש # מאת רוברט גרייבס
ספר טוב

---

ספר זה יצא לאור לראשונה ב-1929. הוא זכה להצלחה, אך לא כמו "במערב אין כל חדש" שיצא לאור באותה שנה. המהדורה שקראתי היא זו של 1957. בעוד שהגרסה הראשונה נכתבה במהלך סערת משבר נישואין שהביא לעזיבתו של גרייבס את אנגליה, הגרסה המתוקנת נערכה במיורקה ב-1957, בה חי גרייבס עד יום מותו, למעט שנות מלחמת האזרחים בספרד ובמהלך מלחמת העולם השניה.

גרייבס מציין כי בתחילה רצה לכתוב ספר עלילתי, אך לא הצליח בכך והפך זאת למעין אוטוביוגרפיה. זו מכסה, כדי לצאת לידי חובה, גם את השנים הראשונות לחייו ואת קשרי המשפחה הסבוכים שלו עם גרמניה ומסתיימת בהחלטתו לעזוב את אנגליה בעקבות הגירושין מאשתו הראשונה נאנסי: "נאנסי ואני אמרנו דברים בלתי נסלחים זה לזו, נפרדנו ב-6 במאי, 1929. מובן מאליו כי היא עמדה על כך שהילדים ישארו אצלה. על כן יצאתי לחוץ-לארץ, נחוש בדעתי כי לעולם לא אשוב לקבוע את ביתי באנגליה; מכאן שמו של הספר הזה, "שלום ולא להתראות".

ניתן לחלק את הספר לשלושה חלקים: הראשון, העוסק בילדותו דרך המעבר בין פנימיות שונות. זה שופך אור על המתרחש בין כותלי הפנימיות ובמערכת החינוך הבריטית, אך אינו מעניין במיוחד.

החלק הארי הוא החלק השני, המוקדש לניסיונו העשיר במלחמת החפירות בחזית בצרפת במהלך מלחמת העולם הראשונה. הסופר מתאר באופן חי את הקיום היומיומי בחפירות, תחת פגעי מזג האוויר, ההפגזות והמוות הנוכח בכל מקום. הוא מתייחס להבדלים המעמדיים בין הקצינים על פי דרגתם והרקע שלהם וכיצד המלחמה גרמה לרענון משמעותי בתוכניות ההדרכה המיושנות. אותי הוא עניין במיוחד בשל ההערות השונות של גרייבס, שהחל את דרכו כקצין זוטר בגיל 19 והגיע לתפקיד מג''ד בפועל בגיל 21, על המתרחש בצבא הבריטי על שלל יחידותיו וכמובן במלחמה עצמה על השפעותיה ההרסניות על הלוחמים, אלה שנותרו בחיים כמובן.

החלק השלישי עוסק בחיים שבנה לעצמו באנגליה. OZIKO בסקירה שכתב ציטט קטעים מגרייבס המוכיחה שהאיש היה הלום קרב, אך כמובן לא זכה לטיפול מתאים. החלק הזה איכזב אותי. לטעמי הוא היה דל מדי ושטחי למדי, כאילו רצה לצאת ידי חובה.

החלק המרכזי העוסק במלחמה מלא בתובנות של גרייבס. הוא ציין כי הן הקצינים והן החיילים למדו יותר על ההסטוריה הקרבית של היחידה שלהם מאשר למדו על הלחימה המנהלת עתה או על הסיבות הרשמיות למלחמה. הספר כולל סיפורים, חלקם קשים, של מאורעות ובכלל זה הומור גרדומים: באחד מהמקומות הסופר מתייחס להחלטתם של שני חיילים להפטר מהסמל השנוא עליהם: "..השליש ראה אותם ושאל: 'מה אתם רוצים?' בטפיחה חיננית על מותן הקת של רוביהם, אמרו לו: 'המפקד, באנו לדווח שאנו מצטערים מאד. אבל הרגנו את הרס''ר הפלוגתי' השליש אמר: 'אלוהים אדירים, איך זה קרה?' 'זאת היתה טעות, המפקד'. 'מה אתם מתכוונים לומר בזה, טיפשים שכמותכם, חשבתם שהוא מרגל'? 'לא המפקד, חשבנו שהוא סמל המחלקה שלנו"....שניהם נשפטו והוצאו להורג.

סוגיה מעניינת במיוחד ועל-זמנית היא שאלת היעילות של הקצינים והחיילים במלחמות מתמשכות. על סמך ניסיונו, גרייבס הגיע למסקנה שהקצינים הינם במיטבם רק החל מהשבוע השלישי ועד השביעי ואחר חלה התדרדרות, אם לא זכו במנוחה או הורחקו מהחזית בשל פציעה.... גרייבס מגדיר זאת כחולשת עצבים. אני מוטרד מכך שהיום אנו מציינים שנה למלחמה ועל אותם הקצינים והחיילים, בעיקר אלו בסדיר, הנשחקים עד עפר . מה יהא עליהם? האם רבים מהם יוכלו להשתלב מחדש בחיים האזרחיים? כמה מהם יתהלכו בינינו הלומי קרב?

מצאתי עניין רב בדבריו אודות הסלידה בחזית מרגש פטריוטיזם והיחס העוין כלפי אלה שנותרו בבריטניה כגון סגל מטות, יחידות בסיסים עורפיים וכל האזרחים "....עד לשנואים שבהם: עיתונאים, מתעשרי מלחמה, אנשים 'חיוניים' הפטורים מגיוס, סרבני מצפון ושרי הממשלה". הדברים הזכירו לי את דבריו של רמרק בספרו "בחזרה" ספר ההמשך של "במערב אין כל חדש", אודות ההערכה הגדולה יותר בין חיילים לאויבים מאשר בינם לבין האזרחים.

התרשמתי שהתרומה מהכריעה ביותר של גרייבס בכל הקשור לחסכון בחיי אדם הוא הצלחתו, יחד עם מג''ד נוסף, לשכנע בריגדיר בתפלות שבעריכת מתקפת-נגד על קווי הגרמנים נוכח האבידות הצפויות בחיי אדם (והתועלת הצבאית שבהתקפה).

החלק השלישי עוסק בחיים בבריטניה בשלהי המלחמה, לאחר שנאלץ לעזוב את החזית בפעם השניה, והשנים אחרי. גרייבס מתאר את החיים באוכספורד שם למד וכן את החיים בכפר ובכלל זה החיים הקשים של לא מעט מהחיילים המשוחררים ומתחזים לכאלה שנאלצו לחזר על הפתחים. חלק זה, ובכלל זה התיאור של מספר החודשים ששהה במצרים עם משפחתו – הוא לימד אנגלית באוניברסיטה המלכותית - פחות מעניין.

עטיפת הספר כוללת ציור מלחמה מאת פול נאש. נאש עצמו השתייך ליחידה שאיישה את אחד מקווי החפירות, באיזור בו לא התרחשה כמעט לחימה. הוא נפצע כשנפל לשוחה ופונה לבית חולים. בדיעבד, העיתוי היה מושלם שכן כמעט כל היחידה שלו הושמדה בהתקפה גרמנית זמן קצר לאחר מכן. לימים הוא הפך לצייר הרשמי של ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם השניה.

אחרית דבר: גרייבס ציין כי פנו אליו שיכתוב המשך לאוטוביוגרפיה שלו, אך הוא דחה זאת בטענה שדברים מעטים בעלי ערך אוטוביוגרפי קרו לו מאז....הוא מתייחס לאקונית לנישואיו השניים ולהולדת 4 ילדים נוספים (על אלה שהיו לו מאשתו הראשונה). לא מצאתי בספרו התייחסות ערכית כלשהי למלחמת האזרחים בספרד. הוא ציין ביובש כי התפנה ממיורקה לאנגליה על פי הוראת ממשלת בריטניה לנתינים הבריטים לעזוב את ספרד. מניח שהרעיון לשוב ולהלחם לא קסם לו במיוחד.

השורה התחתונה: ספר מעניין במיוחד בכל הקשור למוראות מלחמת החפירות. נראה שאת עיקר האנרגיה שלו הכותב השקיע בחלק זה.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על שלום ולא להתראות - אדם בקו האש #