ביקורת ספרותית על הגשר על הנהר קוואי (1983) מאת פייר בול
ספר טוב

---

באוקטובר 1942 שוכנו 2,000 שבויים בריטים חמישה קילומטרים מהעיר קנצ'נבורי, 130 ק"מ ממערב לבנגקוק על גדת הנהר מיי קלונג. כשהגיעו הם לא ידעו שהם, יחד עם עוד מאות אלפים, עתידים להיות חלק ממיזם הנדסי שאפתני, בניית מסילת רכבת יבשתית באורך כ-415 ק"מ, החוצה יערות, הרים ונהרות.
במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר שיפן כבשה את דרום-מזרח אסיה, היא ביקשה לחבר את כוחותיה בין תאילנד לבורמה (כיום מיאנמר) לצורכי לוגיסטיקה צבאית, במקום לשלוט בנתיבי ים חשופים להתקפות של בעלות הברית. הבנייה החלה ב-1942 והושלמה תוך פחות מ-18 חודשים, באוקטובר 1943 – פרק זמן קצר להפליא בהתחשב בתנאים הקשים. העובדים סבלו מתת-תזונה, מכות, עינויים, מחלות, כמו כולרה, מלריה ודיזנטריה, ועבודה פיזית מפרכת בתנאי חום ולחות קשים. מעל 250,000 איש עבדו בפרויקט, כולל כ-60,000 שבויי מלחמה (בעיקר בריטים, אוסטרלים, הולנדים ואמריקאים) וכ-180,000 עובדים אסיאתיים מקומיים. משערים שכ-100,000 איש מתו במהלך הבנייה מהם כ-13,000 שבויי מלחמה.
הסיפור של בול מבוסס על מקרה אמיתי, אך עם חופש ספרותי ויצירתי נרחב. במרכז הסיפור עומד קולונל ניקולסון, קצין בריטי שנשבה ונדרש, יחד עם חייליו, לבנות גשר עבור היפנים מעל נהר קוואי. ניקולסון, מתוך אמונה עמוקה בכבוד הצבאי, סדר ומשמעת בריטית, מחליט לשתף פעולה עם היפנים, בעיקר כדי לתת לחייליו המושפלים והרצוצים משמעות, סדר, תכלית ומשמעת. מנגד מתואר ניסיון של לוחמי עילית בריטים אחרים לפוצץ את הגשר ולסכל את בנייתו. הספר מתכנס לנקודה חזקה ומביא לידי קונפליקט חזק את הפער בין נאמנות לעקרונות לבין נאמנות למולדת. האם עקרונות מוסריים מסויימים עשויים להביא לידי עיוורון מוסרי אחר? הסופר פייר בול היה שבוי בעצמו ומציג את ניקולסון כמי שפועל מתוך כבוד ועוצמה אבל מגיע לאבסורד מוסרי. הרגשתי שהספר עוסק גם בתופעת השבי וההשפעה שלו על הזהות הנפשית של החיילים, על כבוד, על פקודות על יצירת משמעות בתוך כאוס ומצבים קשים, ועל היגיון צבאי.

הספר יצא בסדרת המופת "אדם במלחמה" שהוציא בזמנו יצירות מופת רבות. הספר התפרסם בשנת 1952, שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם השניה. השפה שלו ארכאית במקצת, וההתנשאות הבריטית על התרבות המזרח אסייתית בוודאי לא היתה עוברת את מכבש השפה הפוליטית "הנכונה" של ימינו, אבל זו קלאסיקה, ומי שלא מתאים לו רשאי בהחלט לקרוא רק דברים שנעימים לאוזניו.
הסרט האפי המרהיב שנעשה בשנת 1957 על פי הספר, נחשב גם הוא לקלאסיקה, אם כי לפי מה שהבנתי יש בינו ובין הספר כמה הבדלים ניכרים, ומכל מקום הוא מדורג בכמה רשימות בין הסרטים הטובים של המאה ה-20. לצערי לא ראיתי אותו עדיין, אבל את נעימת השריקה המפורסמת – רובכם ודאי תזהו גם אם לא צפיתם בסרט.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על הגשר על הנהר קוואי (1983)