הוצאה לאור›כנרת זמורה דביר

לרגל שידור הסרט הגרמני החדש "במערב אין כל חדש" בנטפליקס, החלטתי שאני חייב לקרוא את הספר לפניי הצפייה בסרט.

מדובר אולי בספר המלחמה הטוב שקראתי בחיי. הקריאה הייתה חוויה מיוחדת במינה שכן בניגוד לרוב ספרי המלחמה שיצאו עד אותה תקופה, הסיפור מסופר מבעד לעיניו של פאול בוימר, חייל גרמני פשוט בן 20, שחזר משירות קרבי של שנתיים באחד משדות המערכה במלחמת העולם הראשונה.

יוער כי התיאור בספר משיק לחייו האי

כמה יפה.
סיפור אגדה יפני (אין, אין, אין על התרבות והמנטליות היפנית) כמה עדינות ואסתטיקה וכמה רוע ונוקשות דרים יחדיו.
ובספר הזה נטו מנטליות יפנית עדינות, אסתטיקה, ירידה לפרטים קטנים, אגדת דמיון ומציאות שזורה בה כמו זר פרחים יפני טבעי כשדמיון בצורת כל מיני עיצובים שזורים זו.
קוראת ומתגעגעת ליפן.
ארבע דמויות מציאותיות נפגשות קבוע בבית קפה ומגיעות גם דמויות דמיוניות.
ארבעה סיפורים אישיים שמסופרים

#
קורה לעתים די רחוקות שאתה נתקל בספר שגורם לך לעצור את הנשימה. מפני שהוא טוב כל כך, שלא היית משנה אפילו אות, לא מדלג על שום משפט. כי הסופר מצא וזיקק איזו אמת פנימית והצליח להלביש אותה בסיפור שימחיש אותה. כזה עבורי הוא הספר הזה.

שני אחים – פיל וג'ורג', בשלהי שנות השלושים שלהם – מנהלים חווה חקלאית גדולה ועשירה במונטנה בשנת 1925. הם בעלי מעמד גבוה בסביבתם, גרים בבית חווה בן 16 חדרים, עם סממני עו

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסי

סיפורו של ויליאם תורנהיל מתחיל בלונדון, 1806. ילד עני שתמיד היה רעב וסבל
מקור. כילד העביר את ימיו ברחוב, בגניבות.
שם גם הכיר את סאל, שאביה, מר מידלטון עבד כשייט.
כשויליאם רק בן שלוש עשרה, הוא התייתם מהוריו ועבד בעבודות מזדמנות עד שאביה של סאל,
חברתו מהשכונה, החליט לקחת אותו לעבוד אתו כשוליה.
כך הוא נכנס להיכל השייטים.
אם הוא רק יעבור בשלום את שבע שנות ההתלמדות, הוא יהיה ספן עצמאי על נהר

על אורות וצללים

לפני זמן מה, בישיבת עבודה, אחת המשתתפות, ענתה לשיחה מהנייד שלה. היא תרצה את ההפרעה הבלתי צפויה באמירה קצרה, זאת הבת שלי, ולאחר שסיימה את השיחה היא אמרה בעצב, אנחנו ההורים תמיד נהיה לא בסדר, ולבסוף היא שתפה ברגע של גילוי לב במשפט הסיום שאמרה לבתה: ”Sorry, אני עושה ככל שביכולתי, יש דברים שבהם הצלחתי ויש גם טעויות בחיי..."

פיסת החיים הזאת, עזרה לי להתחבר לספרה של הילה בלום, איך

****




איי, ישראל הראשונה, ישראל הראשונה. הכול יש פה - הקוקו, הסרפן, בית עם גינה במושב, אבא מג"ד שהתחתן עם אמא פקידה (וממשיך לקרוא לה ככה אחרי עשרים שנות נישואים) ואחרי שהשתחרר מהצבא בתנאים לא אופטימליים עבר להייטק, ילדים מוצלחים שרוצים להתגייס לסיירת גולני או ל"עוקץ", ארוחות של שניצלים ופתיתים וסלט קצוץ, יום העצמאות עם דגל במרפסת והתכנסויות משפחתיות מאולצות בליל הסדר. גם אבישי בן חיים לא ה

האם הצמה הוא ספר נשים? הוא בעיקר ספר על נשים, על גורלן, מה שמאוד מאוד מוריד מערכו. אם נוסיף לגרוע מערכו, זהו גם ספר פשטני מאוד ובעיקר מסתמך על צירוף מקרים פלאי כמעט. כשהגימיק מתגלה באמצע הספר, לא נותר אלא רק להגיע מהר לסוף ההוליוודי ולהביט אל השקיעה המרהיבה.
סמיטה היא הודית מהקאסטה הנמוכה ביותר. תפקידה לעבור כל יום בין עשרים בתים לפנות את הצואה שלהם בידיה שלה ממש, אין כפפות, אין כלי עזר. מובן שאי

מי מאיתנו לא הרהר פעם, מה היה קורה אילו היינו מוצאים את עצמינו בקרקעית? אם בדרך כלשהי, היינו מאבדים את כל נכסינו החומריים ונשארים בתחתית, כיצד היינו מתנהלים? איך היו נראים חיינו?


ג'ורג' אורוול, שמוצאו היה בורגני – אריסטוקרטי, צלל מבחירה, יש להדגיש, לעולמם של אנשי מעמד הפועלים הנאבקים על הישרדותם יום – יום.
החלק הראשון של הספר מתרחש בפריז, שאורוול כמעט לא מפרט כיצד הגיע לשם. בבירה הצרפתית ה