הולכת ומתרחקת ממני, מסתורית ובלתי מפוענחת
ראיתי את דליה, בשעה שפסעה ברחוב ילדותי, לבושה בשמלתה הארוכה דמוי פעמון, שהתנופפה ברוח הקלה בצורה מרהיבה. גופה התמיר והליכתה הגמישה, הקנו לה חינניות השמורה לצעירות. בידה האחת היא נשאה סל נצרים עגול, שהקנה לה דמוי מסתורי. נשאתי את מבטי אליה בפליאה, לפניה היפות והשחומות, לשערה השחור שנאסף אל תוך צמתה שהגיעה עד למותניה. המשכתי לנועץ את מבטי בצמה הארוכה, בשעה שחלפה על פני, הולכת ומתרחקת ממני, מסתורית ולא מפוענחת.
חלפו שנים רבות מאז שראיתי את דליה, פוסעת ברחוב, כעת היא אישה מבוגרת. אך עבורי, היא אחד מזיכרונות ילדותי היפים והברורים, למשמעות יופייה המסתורי של נערה בעיני ילד. דימוי בו לצמתה, הייתה וישנה משמעות מיוחדת ופלאית עבורי.
לכן שראית, את ספרה של, לטישיה קולומבני, הצמה, בו בציור כריכת הספר, מצוירת אישה המפנה את עורפה, ומראשה גולשת צמה ארוכה, חשבתי לעצמי, את הספר הזה אני חייב לקרוא.
קולומבני, מספרת לנו על שלוש נשים, ממקומות שונים בעולם, שלכאורה אין שום קשר ביניהן, אך יש פרט אחד המקשר בניהן, צמה ושער נשיים, כביטוי לזהות ולתדמית העצמית של שלושת הנשים.
סמיטה, היא אישה הודית, השייכת למעמד המוקצים, היא אוספת צואת בני האדם מבתי השימוש, כעיסוק בזוי העובר בין הדורות במשפחתה, מעגל מייאש שאין ממנו מוצא. אך סימיטה, מבקשת לביתה חיים אחרים, לשלוח אותה לבית הספר. ביומה הראשון של ביתה בבית הספר, היא סופגת מכות והשפלות מהמורה, מה שגורם לחלומה שלה ושל ביתה להתפוגג באחת.
הרחק ממנה בקנדה, שרה כהן, יהודיה, עו"ד מצליחה ושאפתנית, חייה את הקרירה שלה בצורה אובססיבית. היא מבקשת להגיע לצמרת המשרד שלה, מעמד השמור לגברים. בפתאומיות ובאופן לא צפוי, היא מתבשרת על מחלת הסרטן בה היא חולה, ועולמה קורס באחת.
בים התיכון, בסיציליה, ג'וליה, עובדת בבית המלאכה של אביה, המתמחה בפאות שער מסורתיות. אביה נפגע בתאונה, מוטל בית החולים ללא הכרה, ולפתע ג'וליה, מגלה שבית המלאכה עומד במצב של פשיטת רגל. עולמה הבטוח, הופך באחת לכאוטי ולמאיים.
שלוש הנשים הצעירות, חוות משבר המשנה את חייהן לחלוטין, הן צריכות כעת לקבל החלטה, לאופן בו הן ייקחו את חייהן בידיהן ויתמודדו עם המציאות הבלתי צפויה המאיימת על חייהן.
קולומבני, מספרת לנו בפרקים קצרים, מקבלים וסוחפים, על כל אחת מהנשים, בסיפורים שהמכנה המשותף הוא התמודדות נשים במשברים אנושיים, כאלה המשנים את הנשים באחת. בפניהן עומדות שתי ברירות, להשלים עם גזרת הגורל, או לצאת למסע של שינוי, בו קיים ניסון אמיץ לשנות את חייהן, כל אחת בדרכה השונה.
מעל הסיפור של קולומבני, מרחף המושג אינטליגנציה רגשית נשית, קולומבני, מספרת לנו, על יכולתן המופלאה של הנשים, על החוסן שלהן להתמודד עם גורלן, איכויות שכעת אנחנו זקוקים להן יותר מתמיד.
קולומבני, מספרת לנו על הכאוס, בפניו ניצבו שלושת הנשים. דווקא במצב המשברי, הן גילו מנהיגות ובחרו בגישה האופטימית לחיים, ויצאו למסע בכדי לממש חיים אחרים וטובים יותר, חיים בהם הן בקשו לממש חלום, לשמור על כבודן ועצמאותן, סיפור המסופר ברגישות, בתבונה ובשפה קולחת.
לספר הזה, יש גם זווית יהודית מעניינת, שרה כהן, לבטח לא חשבה שהיא יהודיה, השייכת לעם שלא פעם עמד בפני משברים קיומיים. אך אחת מהנגיעות היפות והרלוונטיות שהספר עוסק בהן, הוא העולם הרוחני המרחף בהווייה של שלושת הנשים, עולם לו קולומבני, נותנת ביטוי, במשפט הכל כך רלוונטי לחיים שלנו כעת: "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלאו" ואז היא אומרת לעצמה: " שהיא כאן, כן, היא בהחלט כאן היום, היא כאן לעוד זמן רב". ואז חשבתי לעצמי, איך זה שספר הזה שנכתב בזמנים אחרים, במקום שונה, כל כך רלוונטי לחיים אותם אנו חווים כעת, עולם המציב אותנו לפתחו של הכאוס, המערער על הקיום האנושי והנפשי שלנו, אך אנחנו קמים ויוצאים למאבק חיינו, באופטימיות, שכל זה יגמר, חיינו יהיו טובים יותר.
