“הספר העדי של עדי, הוא ספר טרגי, אשר מספר סיפור אמיתי לגמרי שקרה בשואה. חשוב להדגיש: שמורה לפסנתר החביאה את שרשרתה מתחת לדו האחרון, וסגרה את הפסנתר. ממליץ בחום! ספר חובה לכל בית.”

“סיפור קטן ונוגע ללב, על תליון שעובר במשפחה מסבתא לנכדה. סיפור מרגש עד דמעות על הדורות האחרונים של יהודים החל מלפני תקופת השואה, דרך תלאות היהודים באירופה ועד למדינת ישראל שבדרך. הסיפור מלווה במעין עדות נסתרת על השואה, ללא זוועות המוות וללא תיאורי הנוראות של התקופה. הסיפור הקצר הזה יכול לזמן דו שיח עם נערים צעירים ומתבגרים על הקורות את יהודי אירופה לאורך הדורות האחרונים ובפרט על תקופת השואה ונוראותיה. בתוך יריעה קצרה, מעבירה מקמל-עתיר מסר חיובי, אם כי הוא אינו מושלם, על העברת מסורת מדור לדור, על סיפור החיים של יהודי אירופה, ועל ערכי משפחה מורחבת והקשר בין סבתא לנכדה. בתור הורה שמחפש את הקשר בין הורי לילדי, מצאתי את הסיפור הנפלא הזה קולע אל הנקודה של החיבור בתוך המשפחה, של האהבה המועברת בין סבתא לנכדה ובמיוחד לאור הזוועות שכמבוגרים אנחנו יודעים שהתרחשו באירופה של מלחמת העולם השנייה ובמיוחד בפולין וגרמניה בזמן השואה. מקמל-עתיר כותבת לנוער אך הספר מכוון גם אל מבוגרים שמחפשים משהו קצר קריאה, שרק יזכיר להם כמעה את האסור לשכוח על נוראות התקופה. מאוד התרגשתי וממליץ לכולם, להורים, לסבים (בעיקר לסבתות), למורים ובמיוחד לתלמידים. אגב, אני הגעתי אל הספר במפגש בספריית בית ספר עם תלמידים לקראת יציאת למסע לפולין. לא אסיים בתהנו, אם כי בתתרגשו...”

“את העדי של עדי קראתי בכיתה ה', בדרך לליל הסדר אצל בני הדודים משום מה בת דודה שלי לא רצתה אותו, ספר מיוחד שדן בנקודת מבטה של הילדה שסבתא מספרת לה על העדי המיוחד שקיבלה בתקופת המלחמה ואיך הוא עדיין אצלה, גם ראיתי את המחזה סופרת מופלאה.”

“הספר הוא רק חצי מהסיפור שעומד מאחוריו. אני זוכרת, כיאילו זה היה אתמול, שבכיתה ה' הסופרת נאוה מקמל עתיר הגיעה לבית הספר שלנו (היה מקובל שכל שנה הכיתה קוראת יחד ספר על סופרת מסוימת ואז היא מגיעה לבית הספר בתאום מראש). נאוה הייתה אז וגם עכשיו סופרת שאני אהבתי ואוהבת מאוד. היא מיוחדת, כותבת יפה, לא דומה לשום סופר אחר. יש לה יכולת מיוחדת לכתוב ספרי ילדים שמעבירים לאותו קורא מסר. משהוא שישאר איתו להמשך. מה שקורה בדרך ככל בספרי מבוגרים, אבל נאוה מצליחה להכניסו, אמנם חבוי ולא גלוי, גם בתוך ספרי ילדים. אז הסופרת הגיעה אלנו, וכשהגיעה גיליתי שאין לה כישרון רק בכתיבה אלא גם בלספר. היא הייתה מותחת. היא ידעה לספר סיפור ארוך ולהשאיר אותי מרותקת. אני התרשמתי ממנה כמו שלא התרשמתי משום סופרת אחרת שבקרה אצלנו. נאוה סיפרה לשכבת ה' את הסיפור השלם שעומד מאחורי הספר שיצא לאור. הסיפור האמתי שסיפרה לנו הוא בעצם סיפור על השואה, ובכללי מסופר אם אני זוכרת נכון (בכל זאת, כיתה ה') שעדי בת ה-8 כיבלה עדי, כלומר תכשיט מסוים מסבתה. אחר כך אני זוכרת שסופר שבאו הגרמנים וכמעט רצו לחטוף את עדי אבל ברגע האחרון היה אישה שלקחה את עדי למנזר\כנסיה בכוח (עדי נאבקה בכוח אך לא הרפו ממנה) ועדי לא הבינה כלום. למה דחפו אותה לשם? היא בכלל יהודיה! היא שנאה את האישה הזאת. רק כהתבגרה הבינה עדי שהיא הייתה אישה טובה שהצילה אותה. אישה יהודייה עם לב טוב ורחב. ואז הגיע מנהלת המקום ואמרה לה שכאן מתפללים נוצרים. ואם היא בכל זאת רוצה לשרוד - אסור לה לדבר. בשביל שלא יגלו לפי הקול והמבטא שהיא יהודיה. אסור לה להוציא ציוץ. אסור לה לבכות. אסור לה לצחוק. אסור לה אפילו לגחך. פשוט כלום. המנהלת סיפרה לכל הבנות שהילדה החדשה היא אילמת. היא לא יכולה לדבר. כל הבנות הבינו אותה וכיבלו את הילדה החדשה. עדי שמעה בקול המנהלת ופשוט שתקה. נתנו לה מיטה וטיפלו בה יחסית יפה, אבל בכל זאת בלילות, הייתה מתקלחת ובוכה בתוך המיים כשאף אחד לא שומע על כל הרוע, הסבל והבדידות הנוראה שהיא עוברת. אך לרוע מזלה, כנראה שפעם אחת בכל זאת ילדה שמעה את הבכי שלה וגילתה שהיא יהודייה. היא רצתה לתפוס אותה מדברת. היא רצתה לתפוס אותה בוכה. או צוחקת. משהוא... כי הובטח למי שמוצא יהודי הרבה מאוד כסף. ובכן, הילדה ניסתה בכל דרך אפשרית לגרום לעדי להוציא משהוא מהפה. בהתחלה דחפה אותה הצידה. אחר כך דרכה על רגלה בעקביות. עדי לא יכלה לסבול זאת. אך היא עצרה את עצמה שנייה לפני שזעקה מכאב. כך, הילדה הזאת החליטה שאין ברירה. היא חייבת לעשות מעשה מזעזע יותר. היא העמידה את עדי באמצע החצר וקראה לכל הבנות. כשכולן הביטו והסתכלו היא החלה להעליב את עדי. היא קראה לה בשמות גנאי, קיללה אותה, משהוא שעדי לא יכלה לסבול. בנוסף, היא המציאה על עדי שקרים, ולמה כדי להתרחק מעדי וכמה שהיא מציקנית ומגעילה. והכל בשביל שעדי המסכנה תוציא ציוץ. אחר כך אותה ילדה גם שלבה עם ההעלבות אלימות: היא קיללה את עדי ונתנה לה בעיטה. קיללה שוב אותה ומשכה לה בשער. עדי הייתה כאובה ומסכנה. אבל למרבה הפלא, הייתה חזקה ושתקה. יש עוד המשך.. אבל גם ככה קצת נסחפתי... אז לסיכום: הסופרת הכניסה לתוך הסיפור " העדי של עדי " רק מעט ממה שקרה במנזר\כנסייה. היא לא הכניסה בתוך ספר זה שום דבר על הילדה הרעה. היא פשוט נותרה רק במציאות. אז הספר הזה הוא מרגש - אבל הסיפור מאחוריו עוד יותר. והיה חשוב לי לכתוב עליו... כי אני בטוחה שגם אתם תזכרו אותו ותזכרו בו לא מעט פעמים. אז אני ממליצה להחליף את העדי של עדי או לקנות אותו, לקרוא ולהתחבר אליו - וגם לזכור את מה שעומד מאחוריו. ואני עדיין זוכרת שנאוה גם הוסיפה לספר לנו גם על אחרי שהשואה הסתיימה. רצו לקחת את היהודים הילדים מתוך מנזרים\כנסיות אבל לא ידעו מי בברור יהודי ומי לא. הרבה ילדים יהודיים שכחו או לא ידעו שהם יהודים (לדוגמא ילדה בת ארבע שנכנסת לאותו מנזר\כנסייה... היא לא תדע אחר כך לאן היא שייכת). הרב הגאוני החליט שבכל כנסייה הוא ישאל מה ההמשך של המשפט "שמע ישראל ה' אלוקנו..." כי למדו גם את הקטנים להגיד אותו בלילה. כך הרבה ילדים המשיכו את המשפט וידעו שהם יהודים. מה שעצוב בזה הוא שיש גם אלו שהם יהודים ולא ידעו להמשיך את המשפט. כך נשארו כל חייהם נוצרים בנפשם - אך באמת - הם יהודים.”

“הספר העדי של עדי, הוא ספר טרגי, אשר מספר סיפור אמיתי לגמרי שקרה בשואה. חשוב להדגיש: שמורה לפסנתר החביאה את שרשרתה מתחת לדו האחרון, וסגרה את הפסנתר. ממליץ בחום! ספר חובה לכל בית.”

“סיפור קטן ונוגע ללב, על תליון שעובר במשפחה מסבתא לנכדה. סיפור מרגש עד דמעות על הדורות האחרונים של יהודים החל מלפני תקופת השואה, דרך תלאות היהודים באירופה ועד למדינת ישראל שבדרך. הסיפור מלווה במעין עדות נסתרת על השואה, ללא זוועות המוות וללא תיאורי הנוראות של התקופה. הסיפור הקצר הזה יכול לזמן דו שיח עם נערים צעירים ומתבגרים על הקורות את יהודי אירופה לאורך הדורות האחרונים ובפרט על תקופת השואה ונוראותיה. בתוך יריעה קצרה, מעבירה מקמל-עתיר מסר חיובי, אם כי הוא אינו מושלם, על העברת מסורת מדור לדור, על סיפור החיים של יהודי אירופה, ועל ערכי משפחה מורחבת והקשר בין סבתא לנכדה. בתור הורה שמחפש את הקשר בין הורי לילדי, מצאתי את הסיפור הנפלא הזה קולע אל הנקודה של החיבור בתוך המשפחה, של האהבה המועברת בין סבתא לנכדה ובמיוחד לאור הזוועות שכמבוגרים אנחנו יודעים שהתרחשו באירופה של מלחמת העולם השנייה ובמיוחד בפולין וגרמניה בזמן השואה. מקמל-עתיר כותבת לנוער אך הספר מכוון גם אל מבוגרים שמחפשים משהו קצר קריאה, שרק יזכיר להם כמעה את האסור לשכוח על נוראות התקופה. מאוד התרגשתי וממליץ לכולם, להורים, לסבים (בעיקר לסבתות), למורים ובמיוחד לתלמידים. אגב, אני הגעתי אל הספר במפגש בספריית בית ספר עם תלמידים לקראת יציאת למסע לפולין. לא אסיים בתהנו, אם כי בתתרגשו...”

“את העדי של עדי קראתי בכיתה ה', בדרך לליל הסדר אצל בני הדודים משום מה בת דודה שלי לא רצתה אותו, ספר מיוחד שדן בנקודת מבטה של הילדה שסבתא מספרת לה על העדי המיוחד שקיבלה בתקופת המלחמה ואיך הוא עדיין אצלה, גם ראיתי את המחזה סופרת מופלאה.”

“הספר הוא רק חצי מהסיפור שעומד מאחוריו. אני זוכרת, כיאילו זה היה אתמול, שבכיתה ה' הסופרת נאוה מקמל עתיר הגיעה לבית הספר שלנו (היה מקובל שכל שנה הכיתה קוראת יחד ספר על סופרת מסוימת ואז היא מגיעה לבית הספר בתאום מראש). נאוה הייתה אז וגם עכשיו סופרת שאני אהבתי ואוהבת מאוד. היא מיוחדת, כותבת יפה, לא דומה לשום סופר אחר. יש לה יכולת מיוחדת לכתוב ספרי ילדים שמעבירים לאותו קורא מסר. משהוא שישאר איתו להמשך. מה שקורה בדרך ככל בספרי מבוגרים, אבל נאוה מצליחה להכניסו, אמנם חבוי ולא גלוי, גם בתוך ספרי ילדים. אז הסופרת הגיעה אלנו, וכשהגיעה גיליתי שאין לה כישרון רק בכתיבה אלא גם בלספר. היא הייתה מותחת. היא ידעה לספר סיפור ארוך ולהשאיר אותי מרותקת. אני התרשמתי ממנה כמו שלא התרשמתי משום סופרת אחרת שבקרה אצלנו. נאוה סיפרה לשכבת ה' את הסיפור השלם שעומד מאחורי הספר שיצא לאור. הסיפור האמתי שסיפרה לנו הוא בעצם סיפור על השואה, ובכללי מסופר אם אני זוכרת נכון (בכל זאת, כיתה ה') שעדי בת ה-8 כיבלה עדי, כלומר תכשיט מסוים מסבתה. אחר כך אני זוכרת שסופר שבאו הגרמנים וכמעט רצו לחטוף את עדי אבל ברגע האחרון היה אישה שלקחה את עדי למנזר\כנסיה בכוח (עדי נאבקה בכוח אך לא הרפו ממנה) ועדי לא הבינה כלום. למה דחפו אותה לשם? היא בכלל יהודיה! היא שנאה את האישה הזאת. רק כהתבגרה הבינה עדי שהיא הייתה אישה טובה שהצילה אותה. אישה יהודייה עם לב טוב ורחב. ואז הגיע מנהלת המקום ואמרה לה שכאן מתפללים נוצרים. ואם היא בכל זאת רוצה לשרוד - אסור לה לדבר. בשביל שלא יגלו לפי הקול והמבטא שהיא יהודיה. אסור לה להוציא ציוץ. אסור לה לבכות. אסור לה לצחוק. אסור לה אפילו לגחך. פשוט כלום. המנהלת סיפרה לכל הבנות שהילדה החדשה היא אילמת. היא לא יכולה לדבר. כל הבנות הבינו אותה וכיבלו את הילדה החדשה. עדי שמעה בקול המנהלת ופשוט שתקה. נתנו לה מיטה וטיפלו בה יחסית יפה, אבל בכל זאת בלילות, הייתה מתקלחת ובוכה בתוך המיים כשאף אחד לא שומע על כל הרוע, הסבל והבדידות הנוראה שהיא עוברת. אך לרוע מזלה, כנראה שפעם אחת בכל זאת ילדה שמעה את הבכי שלה וגילתה שהיא יהודייה. היא רצתה לתפוס אותה מדברת. היא רצתה לתפוס אותה בוכה. או צוחקת. משהוא... כי הובטח למי שמוצא יהודי הרבה מאוד כסף. ובכן, הילדה ניסתה בכל דרך אפשרית לגרום לעדי להוציא משהוא מהפה. בהתחלה דחפה אותה הצידה. אחר כך דרכה על רגלה בעקביות. עדי לא יכלה לסבול זאת. אך היא עצרה את עצמה שנייה לפני שזעקה מכאב. כך, הילדה הזאת החליטה שאין ברירה. היא חייבת לעשות מעשה מזעזע יותר. היא העמידה את עדי באמצע החצר וקראה לכל הבנות. כשכולן הביטו והסתכלו היא החלה להעליב את עדי. היא קראה לה בשמות גנאי, קיללה אותה, משהוא שעדי לא יכלה לסבול. בנוסף, היא המציאה על עדי שקרים, ולמה כדי להתרחק מעדי וכמה שהיא מציקנית ומגעילה. והכל בשביל שעדי המסכנה תוציא ציוץ. אחר כך אותה ילדה גם שלבה עם ההעלבות אלימות: היא קיללה את עדי ונתנה לה בעיטה. קיללה שוב אותה ומשכה לה בשער. עדי הייתה כאובה ומסכנה. אבל למרבה הפלא, הייתה חזקה ושתקה. יש עוד המשך.. אבל גם ככה קצת נסחפתי... אז לסיכום: הסופרת הכניסה לתוך הסיפור " העדי של עדי " רק מעט ממה שקרה במנזר\כנסייה. היא לא הכניסה בתוך ספר זה שום דבר על הילדה הרעה. היא פשוט נותרה רק במציאות. אז הספר הזה הוא מרגש - אבל הסיפור מאחוריו עוד יותר. והיה חשוב לי לכתוב עליו... כי אני בטוחה שגם אתם תזכרו אותו ותזכרו בו לא מעט פעמים. אז אני ממליצה להחליף את העדי של עדי או לקנות אותו, לקרוא ולהתחבר אליו - וגם לזכור את מה שעומד מאחוריו. ואני עדיין זוכרת שנאוה גם הוסיפה לספר לנו גם על אחרי שהשואה הסתיימה. רצו לקחת את היהודים הילדים מתוך מנזרים\כנסיות אבל לא ידעו מי בברור יהודי ומי לא. הרבה ילדים יהודיים שכחו או לא ידעו שהם יהודים (לדוגמא ילדה בת ארבע שנכנסת לאותו מנזר\כנסייה... היא לא תדע אחר כך לאן היא שייכת). הרב הגאוני החליט שבכל כנסייה הוא ישאל מה ההמשך של המשפט "שמע ישראל ה' אלוקנו..." כי למדו גם את הקטנים להגיד אותו בלילה. כך הרבה ילדים המשיכו את המשפט וידעו שהם יהודים. מה שעצוב בזה הוא שיש גם אלו שהם יהודים ולא ידעו להמשיך את המשפט. כך נשארו כל חייהם נוצרים בנפשם - אך באמת - הם יהודים.”