האוניברסיטה היא כמו יקום משל עצמו. לא רק בגלל האנשים והדינמיקה המוזרה שלא ראיתי בשום מקום אחר; גם לזמן שם, מסתבר, יש רצון משל עצמו. מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, הזמן התחיל להתנהל הרבה, הרבה יותר לאט. בהתחלה לא הבנתי איך בחמש דקות מרצה יכול להספיק חומר שאמור להיפרש על פני שיעור שלם. וכל שיעור שלוקח שעה מרגיש כמו שלוש שעות. והרצאה של שלוש שעות מרגישה כמו נצח. והבעיה הכי גדולה היא שהחוק ההזוי הזה ת

"פאנגירל" הוא חווית קריאה שמצד אחד היא מעולם אחר לגמרי, ומצד שני - עולם גדול ומלא שאני מכירה היטב. אולי קצת יותר מידי טוב, במחשבה שנייה. כמובן שפאנגירל כמוני תהנה מספר שכזה עד בלי דיי, אבל אני בטוחה מאוד שכל כך קל להתאהב בספר הזה, שזה חבל לפספס אותו גם אם אין חלקיקי פאנגירל בך.
למרות שבכולנו יש פאנגירל או פאנבוי קטן, לא משנה על מה. כך לפחות אמרה הפאנגירל הגדולה שבשמיים.

הספר המקסים הזה מספר את

אז נו, כן, התחלתי אותו השבוע. באנגלית. כי פשוט לא היתה לי סבלנות לחכות עד שהוא יתורגם, אם בכלל.
ונו, כן, סיימתי אותו השבת. בלי מילונית אפילו. נאבקת במילים הלא מובנות אבל ממשיכה הלאה כי אני פשוט מוכרחה לעזאזל לדעת מה קורה בהמשך. אני פשוט יכולה לעצור רק בעמוד האחרון. ואז לשבת, מתנשפת קלות, בוהה בלי מטרה היישר לפנים, מופתעת קצת לגלות שעדיין יש עולם מחוץ לדפים, נראה בדיוק כמו שהיה בפעם האחרונה שהרמתי

עברה שנה מאז קראתי את הספר בפעם הראשונה, ועכשיו, גם אחרי קריאה שניה, עדיין לא הצלחתי לגבש עליו דעה מסודרת. אז בחרתי לכתוב עליו. זאת לא בדיוק ביקורת אלא יותר חשיבה בקול רם, לכן יתכנו ספוילרים. ורפרנסים לספרים אחרים. אין לי עם מי לשוחח על הספר הזה, אז מצטערת מראש.

הצד החזק בספר הוא הבניה של הדמויות. אין כאן אף קלישאה של דמות עגולה אבל חבוטה מרוב דרמה. הדמויות של ריינבו שרוטות אבל לא במובן הטרגי,

אני חושבת שאפשר לחלק את הביקורות שלי לשני סוגים:
1. ביקורות יפות וברורות, היה יפה יישר כח תודה
2. ביקורות מטורללות שבהן אפחד לא מבין מה אני רוצה מהחיים שלכם (כוללות הרבה אעעע)

אז זו אחת של אעעע.
(סתם. אסביר בהמשך שאת האעעע אני משאירה לאחרים כי הוא מובן מאליו. זו תהיה ביקורת של "המציאו מושג ונתחו דברים ספרותית בעקבות זאת. ואז התפלאו למה אף אחד לא הבין מה רציתם מחייו")

רקע כללי: (אנסה לקמץ

באיחור אופנתי, ובתחושת סיום מסלול ארוך כמעט כמו התואר שלי, אני סוף סוף מתיישבת לכתוב ביקורת על "לכל מקום אליו הרוח נושבת", שסיימתי סופסוף לקרוא אתמול.

מה אפשר לומר?
נו, ברצינות, מה באמת.

אתחיל בלומר - אם אין לכם מושג מה זה הספר הזה ועל מה אני מדברת ולמה יש כנפיים של דרקון על הכריכה, אז לכו בבקשה לקרוא את הספר "פאנגירל" בלעז או "מעריצה" בלא-לעז וחזרו אלינו כשאתם משכילים.

מכאן והלאה ייתכנו

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשרציתי לקרוא אותו לפני שנתיים בערך, היה שאני לא ממש מתחברת לציורים.
כאילו, "עוצר נשימה" הוא בשחור לבן, ול-PUMPKIN HEASD יש פלטת צבעים חזקה ונחמדה והרבה פרטים ועומק, אבל זה פשוט לא משך אותי ולא נהניתי לעצור ולהעריך את הסטייל כמו שהערכתי בעוצר נשימה.
אני משווה בין השניים כי שניהם רומנים גרפים, והם היחידים שקראתי עד כה, אז זה רק טבעי לי להשוות למה מעוצר נשימה נהניתי ומזה לא

יש פלונטר מובנה בקסם. יש בעיה מהותית. יש חור בהגדרה.
מהו קסם? הוא אמור להיות על-טבעי, או בלתי-טבעי. אך אם יש לו כללים - הוא פשוט ענף נוסף במדעי הטבע, כמו פיזיקה או כימיה. האם זה שהכללים האלה לא תקפים בעולם שלנו מספיק כדי להגדירו כפנטזיה? כקסם? השאלה היא מהותית, ואולי מתפשטת מעבר לתחומי הספרות: אם כל דבר ניתן להגדרה, אז הכל מדרדר לכדי מדע. ומדע הוא רק יש; אין במדע כדאי. והמשמעות נעלמת.
ואם אין כל

הרגע סיימתי לקרוא אותו.(הכריכה של העותק שלי יותר יפה מזאת)
הדבר הראשון שיש לי לומר, זה שהסוף לא פאקינג מספק!!
אז מזל שכבר יש לי את ההמשכים שלו על המדף.
בכל אופן.
עכשיו אפשר להתחיל בביקורת.

ריינבו ראוול כתבה ספר בשם "FANGIRL", הוא תורגם לעברית, קוראים לו "מעריצה", והכריכה שלו מזוויעה.
לא קראתי אותו, אבל ידוע לי שהוא מספר על דמות בשם קאט שכותבת פאנפיק על "סיימון סנואו", שהוא בעצם סוג של הארי