“הדבר הראשון שחשבתי עליו כשרציתי לקרוא אותו לפני שנתיים בערך, היה שאני לא ממש מתחברת לציורים.
כאילו, "עוצר נשימה" הוא בשחור לבן, ול-PUMPKIN HEASD יש פלטת צבעים חזקה ונחמדה והרבה פרטים ועומק, אבל זה פשוט לא משך אותי ולא נהניתי לעצור ולהעריך את הסטייל כמו שהערכתי בעוצר נשימה.
אני משווה בין השניים כי שניהם רומנים גרפים, והם היחידים שקראתי עד כה, אז זה רק טבעי לי להשוות למה מעוצר נשימה נהניתי ומזה לא.

הדבר השני, הוא הכתיבה - אני פשוט לא חושבת שיש משהו מסקרן בכתיבה.
הסיפור עצמו, די שיטחי וצפוי, למרות שאני חייבת להודות שכן נהניתי מהסוף הצפוי - אני כנראה לא חסינה לקיטשיות.
נהניתי מהסוף, אבל יש 209 עמודים בספר הזה, ואני זוכרת שהגעתי לעמוד 90 ופשוט לא נהניתי, רק רציתי לסיים אותו.
הייתה פעם אחת שצחקתי בעמוד 123, ואמרתי לעצמי שכדאי לספור את כמות הפעמים שהספר הזה גרם לי לצחוק...
וזה לא חזר על עצמו, צחקתי ממנו רק פעם אחת.

לא הייתי מעורבת רגשית ולא נהניתי מהאמנות וידעתי את זה כבר בעמוד 90 אז הייתי נואשת לשפר את המצב - שמתי פלייליסט לתקופת הסתיו, הדלקתי נר, כיביתי את האור וקיוויתי שאם אני אצליח לשכנע את עצמי לקרוא את הספר הזה לאט יותר - אני אצליח ליהנות ממנו יותר.
לא בטוחה אם נהניתי יותר, אבל ללא ספק סבלתי פחות, כי האטתי את הקצב וניסיתי ליהנות מסיפור שלא התעניינתי בו.

הקטע הוא - שאיכשהו ידעתי בדיוק איך הסיפור הזה הולך להתגלגל עוד לפני שקראתי אותו!
זה היה עד כדי כך צפוי!
כאילו, שני הדמויות הראשיות עובדים ביחד באיזה פארק בנושא ליל כל הקודשים, זאת השנה השלישית שלהם ביחד שם, וזה הלילה האחרון שלהם בעבודה!
הבחור מפנטז על בחורה שעובדת בפארק ושלא היה לו אומץ לפנות אליה במשך כל הפעמים שהם עבדו שם, והבחורה משכנעת אותו ללכת ולהציג את עצמו בפניה.
היא דוחפת אותו לרדוף אחרי האהבה, אפילו שהיא יודעת שהוא לא באמת מכיר אותה - היא עדיין מעודדת אותו.
ואז הם יוצאים להרפתקה בפארק בחיפוש אחר הבחורה הזאת, ותנחשו איך זה נגמר.

זה לא מקורי, ההרפתקה עצמה לא כל כך סוחפת, ואני חושבת שאם הייתי אוהבת את הסטייל של המאיירת אולי הייתי נותנת לספר הזה דירוג יותר גבוה.
הספר הזה פשוט לא הצליח להצטיין אצלי בשום דבר, הוא היה די סתמי.
מרובו ממש לא נהניתי ודחקתי בעצמי להמשיך לקרוא כי הוא קצר וכי כבר ידעתי שאני לא מתחברת אליו מההתחלה ושאני לא נוטה לרצות לקרוא אותו - אז פשוט דחפתי את עצמי לקרוא אותו כל עוד יש סיכוי שאני אצליח לסבול את זה.

לא כל כך ממליצה, והעצה שלי היא לפתוח אותו ופשוט לקרוא את העמודים הראשונים, כי אם אני הרגשתי שאני לא מתחברת ישר על ההתחלה, כנראה שזה חשוב לאהוב את הסגנון האמנותי כדי לאהוב רומן גרפי.
מן הסתם, אם אני לא נהנית לעצור ולהסתכל על הדפים, זה חסרון עצום לרומן גרפי.”