“מה היה קורה, אילו מישהו היה פונה אליכם ומבקש מכם את האמת?
הייתם משקרים?
הייתם מתחמקים?
הייתם פותחים את לבכם?

לכל אחד יש את האמת שלו.
יש אמת שאתה יכול לראות אצל אנשים;
אבא שלי בגד באמי.
אחי שיקר לדודה שלי.
לסבתא שלי כבר קשה ללכת.
חבר שלי רוצה להתאבד.
אחותי מעשנת סמים.
אמא שלי נכנסה לדיכאון.

יש אמת שאתה לא יכול לראות, אבל היא נמצאת אי שם, בתוך לבם וראשם של אנשים.
יש אמת יפה. יש אמת כואבת. יש אמת ריקה. יש אמת חונקת.
רק דבר אחד בטוח; לעולם לא תוכל להתמודד עם החיים, עד שלא תספר את האמת. לאחרים או אפילו לעצמך.


המפלצת הופיעה אחרי חצות. כפי שהם עושים.
אבל זו לא המפלצת שקונור ציפה לה.
הוא ציפה לאותה אחת מהסיוט שלו, אותה אחת שבאה כמעט בכל לילה מאז שאמו התחילה עם הטיפולים שלה.
אותה אחת עם החשיכה והרוח והצרחות...
המפלצת הזו הייתה שונה. היה בה משהו משהו עתיק, משהו פראי.
והיא רוצה מקונור את הדבר המסוכן ביותר.
היא רוצה את האמת.


הספר הזה מעלה את הזיכרונות הקשים והעצובים ביותר שלך.
כמו סכין חדה שננעצה לך בלב בעבר, נשלפה, ובזמן שאתה עובר את חייו ומחשבותיו של קונור, הסכין מרחפת באוויר, קרוב ללב ומאיימת לשבור אותך מחדש. בין אם אתה רוצה בזה ובין אם לא.
אז אני מניחה שהבנתם שלהזדהות עם קונור, (או אפילו רק להבין אותו) זה דבר לא קשה בכלל. ולא רק שזה לא קשה, זו חוויה מדהימה.
למה מדהימה, למה חוויה?
טוב, לאורך כל הספר הרגשתי גוש בגרון, לחץ בחזה, ורצון לבכות. (היה אפילו איזה קטע שנשברתי קצת, no biggie).
לאורך כל הספר הרגשתי את המועקה הזו שאני מכירה בעל פה. אותה מועקה שהרגשתי בעבר. זה כאילו חוויתי את העבר שלי אך ורק לפי רגשות. ועד שהספר לא נגמר, המועקה הזו לא עברה.
זה הרגיש כאילו קונור ואני חווינו את אותם רגשות בו זמנית, עם סיפורים שונים לחלוטין.
בסוף הספר, אתה לומד איך לשחרר.

הסוף אולי צפוי, אבל זו לא הנקודה. לפחות לא בשבילי.
לדעתי, מה שהכי חשוב בספר זה מוסר ההשכל. זו העלילה. אלו הם הרגשות של קונור, הרגשות של כל מי שנמצא סביבו. המעשים שהוא עושה. המילים שהוא אומר. הסיפורים שהוא שומע מהמפלצת. הלקח שהוא לומד. החוויה הקשה שהוא עובר.
הוא לומד להבין. הוא לומד להודות. הוא לומד לשחרר.
כל לילה, שבע דקות אחרי חצות, מופיעה המפלצת. לאורך הספר היא מספרת לקונור שלושה סיפורים מטורפים. לכל הסיפורים האלו יש משהו משותף, ואותו קונור מבין רק לקראת הסוף. אחרי 3 הסיפורים שהמפלצת מספרת, היא דורשת מקונור לספר את הסיפור הרביעי. את האמת. את הסיוט הנורא מכל שלו. הוא לא יכול להכחיש יותר והוא לא יכול להתחמק יותר, אחרת זה יהרוג אותו לאט מפנים, כי אם הוא לא יספר את האמת הזו בזמן, זה יהיה מאוחר מידי.


לרשותכם, אוסיף את הציטוט שתפס את העין והלב שלי;

"אתה לא כותב את החיים שלך עם מילים, אתה כותב אותם במעשים.
זה לא חשוב מה את חושב.
מה שחשוב זה רק מה שאתה עושה."


"You do not write your life with words, You write it with actions.
What you think is not important.
It is only important what you do."”