ביקורת ספרותית על Any Way the Wind Blows - Simon Snow #3 מאת Rainbow Rowell
ספר טוב

---

באיחור אופנתי, ובתחושת סיום מסלול ארוך כמעט כמו התואר שלי, אני סוף סוף מתיישבת לכתוב ביקורת על "לכל מקום אליו הרוח נושבת", שסיימתי סופסוף לקרוא אתמול.

מה אפשר לומר?
נו, ברצינות, מה באמת.

אתחיל בלומר - אם אין לכם מושג מה זה הספר הזה ועל מה אני מדברת ולמה יש כנפיים של דרקון על הכריכה, אז לכו בבקשה לקרוא את הספר "פאנגירל" בלעז או "מעריצה" בלא-לעז וחזרו אלינו כשאתם משכילים.

מכאן והלאה ייתכנו ספוילרים.

- בואו, קודם כל, נדבר על סגנון הכתיבה של ריינבואו. היא כותבת מוזר, ריינבואו שלנו. אחת מהסופרות שאצלן יש לי תחושה ברורה שהכל נכתב באיזשהו רצף מחשבתי, קצת אסוציאטיבי, לא מאוד מתוכנן, מעין איגוד רעיונות שמתממש לכדי ספר כי למה לא. התוצאה יפה, כי ריינבואו יודעת לכתוב. האם זה מצדיק המשך לטרילוגיה? האם היא אומרת פה משהו עוצמתי מאוד? אני לא בטוחה לגבי אף אחד מהסעיפים, אבל מוכנה לבצע השעיית ספק ולקרוא בכל זאת, כי התחושה שנובעת מזרימה עם השגעונות שלה לאורך ארבעה ספרים היא בסוף די מתגמלת.

- בכנות, אני לא בטוחה שיש לי מושג גם אחרי הקריאה. הבחירה להסתובב סביב כל כך הרבה תמות, וכל כך הרבה עלילות - וכל כך הרבה נשיקות, הו אלוהים - יוצרת איזו ערבוביה. שעובדת בהרבה רמות, כי בסוף היא לוקחת עולם פנטזיה שלא ממש הכרנו וחוקרת אותו מזווית כל כך רנדומלית, כל כך קז'ואלית, עד שהתוצאה חייבת להיות מרתקת. כמו סעיף באנציקלופדיה, אולי, או כמו דוקו על חרק מסוים בנשיונל גיאוגרפיק. אתה מתמקד, זה מעניין, אתה חושב על המון דברים שלא חשבת עליהם והכל מאוד מוזר ומרתק, ואז אתה יוצא ושואל את עצמך רגע מה לעזאזל קראתי עכשיו.

- אז למה בעצם כן לקרוא את הטרילוגייה-רביעולוגיה הזו?
כי, ובכן, מדובר בעולם מודרני, מורכב, קסום אבל ריאליסטי שלא פוגשים הרבה. זה קצת כמו לכתוב סדרת פנטזיה על השעה שבה אתם נוסעים בבוקר לעבודה: שום דבר לא יכול לקרות שם, אבל אם נדון בזה מספיק לעומק נמצא המון דברים מעניינים ודילמות מוסריות ומחשבות שכשנעלה אותן על הכתב נקבל תמונה ריאליסטית באופן קצת מפחיד שעדיף לא לחשוב עליה יותר מדי כדי לא להיכנס לדיכאון.

כי, ובכן, באז גרים-פיץ' הוא חתיך על חלל וכולנו צריכים להעריץ אותו.

כי אף פעם לא תדעו לאן תגיעו: זה יתחיל עם דיון בדמות "הנבחר" וימשיך למשברים נפשיים ויתגלגל להיווצרות כתות סביב ציפייה לישועה חיצוני, והפסקת ביניים לטובת הערצה לסנדוויצ'ים, ובאמת, זו סדרה ביזארית אבל היא פותחת את הראש. וזה וואו. סיפור לא-מושלם הוא לפעמים הזדמנות להרגיש דברים שלא חשבנו עליהם, דווקא כי כל דבר יכול להגיע ליטרלי לכל מקום.

לא מבינים על מה לעזאזל אני מדברת? כן, סורי, אין לי הרבה דברים קוהרנטיים לכתוב הפעם; זה ניסיון להעביר תחושה ייחודית שרק הסדרה הזו הצליחה לתת לי. ערב נעים שיהיה :)
(בתגובות אשמח לספר קצת יותר, אם מישהו ירצה, על הסדרה עצמה ועל דברים טכניים ומוזרים כמו דמויות ועלילה.)

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על Any Way the Wind Blows - Simon Snow #3