“# ברניס רובנס זכתה בבוקר. לא על הספר הזה, אבל הזכייה מפורסמת בכריכה הקדמית, מעל שמו של הספר. ואם הספר הזה מאפיין את כתיבתה – אני ממש לא מבינה על מה היא זכתה בפרס (אלא אם להתחיל לשער השערות קרימינליות שלא פה המקום...) - דמויות. אני אומרת את זה בנימוס. הן לא עשויות קרטון – הן גזורות מנייר עטיפה מרשרש. לכל דמות מהדמויות הרבות שיש בספר יש לכל היותר שתי תכונות ורגש אחד. תנסו להרכיב מזה משהו יות”

“"בת כמה את?" היא מסתכלת בבלבול, קצת בתימהון, ושותקת. הבת שלה לא מוותרת "בת כמה את?" והיא עונה לה: "אני לא יודעת, הרבה, בת שבעים, אולי?". הבת, בת שבעים בעצמה, מחניקה צחוק קטן ושואלת "את בטוחה?" והיא, כבר ממש לא בטוחה, אומרת "אני יודעת שנולדתי ב-1923, לא יודעת מה זה אומר". הבת אומרת לה "זה אומר שאת כמעט בת מאה", והיא בתגובה מסתכלת בהשתאות: "כל כך אני זקנה?" ראיתי על הדש הפנימי של הספר שהכותבת, ב”

“הנבחר סובב סביב נורמן בן ה-40, והדרדרותה של שפיותו עד כדי אשפוז, בעוד משפחתו היהודית נשארת מאחור בבית עם הריק שהוא השאיר מאחוריו, וכל אחד מבני המשפחה מתמודד עם עברו ועם ההווה החדש. המשפחה היהודית הכמעט סטריאוטיפית וקורותיה כתובה דרך עיניה של ברניס רובנס, שזכתה בעבור הספר הזה בפרס מאן בוקר בשנת 1970, מה שהפך אותה לאישה הראשונה הזוכה בפרס הספרות היוקרתי. לרבי צווק ולאשתו המנוחה שתי בנות ובן. נורמן,”

“ישנם שני סוגים של "ספרי זקנים": הסוג הראשון הוא של הזקן שלא מוכן לקבל על עצמו את אורח החיים המיועד לו, ומנסה לצאת להרפתקאות כמו בימי צעירותו (כמו לברוח מבתי אבות דרך החלון ולהיעלם). ויש את הסוג השני של הזקן, שמשלים עם זקנתו, מבין שהשיא כבר מאחוריו, ומנסה לחיות את חיי הזקנה המשעממים שלו. הספר הזה שייך לסוג השני. דיירי בית האבות הוליהוקס כבר השלימו עם זקנתם ועם כך שהשיא כבר מאחוריהם, אז מה כבר”

“# ברניס רובנס זכתה בבוקר. לא על הספר הזה, אבל הזכייה מפורסמת בכריכה הקדמית, מעל שמו של הספר. ואם הספר הזה מאפיין את כתיבתה – אני ממש לא מבינה על מה היא זכתה בפרס (אלא אם להתחיל לשער השערות קרימינליות שלא פה המקום...) - דמויות. אני אומרת את זה בנימוס. הן לא עשויות קרטון – הן גזורות מנייר עטיפה מרשרש. לכל דמות מהדמויות הרבות שיש בספר יש לכל היותר שתי תכונות ורגש אחד. תנסו להרכיב מזה משהו יות”

“"בת כמה את?" היא מסתכלת בבלבול, קצת בתימהון, ושותקת. הבת שלה לא מוותרת "בת כמה את?" והיא עונה לה: "אני לא יודעת, הרבה, בת שבעים, אולי?". הבת, בת שבעים בעצמה, מחניקה צחוק קטן ושואלת "את בטוחה?" והיא, כבר ממש לא בטוחה, אומרת "אני יודעת שנולדתי ב-1923, לא יודעת מה זה אומר". הבת אומרת לה "זה אומר שאת כמעט בת מאה", והיא בתגובה מסתכלת בהשתאות: "כל כך אני זקנה?" ראיתי על הדש הפנימי של הספר שהכותבת, ב”

“הנבחר סובב סביב נורמן בן ה-40, והדרדרותה של שפיותו עד כדי אשפוז, בעוד משפחתו היהודית נשארת מאחור בבית עם הריק שהוא השאיר מאחוריו, וכל אחד מבני המשפחה מתמודד עם עברו ועם ההווה החדש. המשפחה היהודית הכמעט סטריאוטיפית וקורותיה כתובה דרך עיניה של ברניס רובנס, שזכתה בעבור הספר הזה בפרס מאן בוקר בשנת 1970, מה שהפך אותה לאישה הראשונה הזוכה בפרס הספרות היוקרתי. לרבי צווק ולאשתו המנוחה שתי בנות ובן. נורמן,”

“ישנם שני סוגים של "ספרי זקנים": הסוג הראשון הוא של הזקן שלא מוכן לקבל על עצמו את אורח החיים המיועד לו, ומנסה לצאת להרפתקאות כמו בימי צעירותו (כמו לברוח מבתי אבות דרך החלון ולהיעלם). ויש את הסוג השני של הזקן, שמשלים עם זקנתו, מבין שהשיא כבר מאחוריו, ומנסה לחיות את חיי הזקנה המשעממים שלו. הספר הזה שייך לסוג השני. דיירי בית האבות הוליהוקס כבר השלימו עם זקנתם ועם כך שהשיא כבר מאחוריהם, אז מה כבר”