“#
יש לי ערימה ענקית של ספרים שעדיין לא קראתי. אני קונה בכל מבצע אפשרי, בדרך כלל בלי לדעת יותר מדי על הספרים שאני קונה. לא יכולה לעמוד בפני חנויות יד-שנייה, אוספת כל ספר עם פוטנציאל של עניין המונח על הספסל, לא נמנעת מקניית עוד ועוד ספרים אלקטרוניים. אני מוצפת בספרים וככה אני אוהבת. לאחרונה החלטתי להקפיא את הספרייה ולהתרכז בספרים שיש לי. ההחלטה הזו כמובן גררה עוד קנייה של ספרים... אני מספרת לעצמי שאני - לא כמו אגרני-חפצים-בלתי-נחוצים-בעליל, שאפילו לא יעיפו מבט נוסף בחפץ שאגרו אחרי שאיפסנו אותו בארון - לפחות קוראת את ההתמכרות שלי... הבנ'אדם משקר לעצמו בלי הכרה.

כשבחרתי את הספר הזה חיפשתי משהו שלא יפריע לי להתרכז באזעקות ובהתפוצצויות שיש אצלינו בשעות הקטנות. עיקמתי ת'פרצוף לספר שאני רוצה לקרוא מזמן, כי הוא דורש ריכוז. סירבתי לספרי-מתח, מחשש שיהיו מותחים וייצרו מאסה קריטית עם המתח שבחוץ. דחיתי ספר שהגיע מהספסל ושנראה כמו קומדיה רומנטית - כמה רומנטיקה עוד אפשרית עם תיאורי אנרכייה מדממים ואיזה מין קומדייה היא הדיסטופייה המתהווה?
הספר הזה זכה. צרפתי, קליל, "על כוחה של התקווה ועל קיומה של גאולה"... זה מה שכתוב על הכריכה, זה מה שרציתי עכשיו.

הנפילה מיהרה להגיע. הסופרת(?) פירסמה בעבר יומן שכתבה על בנה חולה הלוקמייה. היא זכתה בפרס הקוראות במגזין צרפתי לנשים, ושוכנעה שהיא סופרת. אם "סופר" מגדיר את מי שכותב סיפור בלתי אמין על איך העולם אמור להיות, לוחץ בגסות על בלוטת האמפתייה והדמעות של קוראיו, משתמש בהומור(?) פרימיטיבי, דואג שעל אף האסונות שבדרך הקורא(ת) תגיע לסוף הכי טוב, משתמש בקלישאות שהוא גונב מאחרים (גברים ממאדים... נו כבר) וקלישאות שאנחנו אוהבים לקרוא עליהן למרות שהחיים מוכיחים שהן לא קיימות, מְהַגֵג על פמיניזם בלי להבין מה זה, ודמויותיו חד-מימדיות ונטולות איפיון – אנייס לֶדיג היא סופרת.

קראתי עד הסוף. אין לי תירוץ טוב. אולי דחיתי את הרגע בו אעמוד שוב מול ערימת הספרים, לבחור מה לקרוא. יהיו לספר הזה חסידים, אני בטוחה. במיוחד אנשים שהעולם לפי לדיג* יקסום להם.

*העולם לפי לדיג – יש אנשים טובים, שחייך והקורות אותך מעניינים אותם מספיק כדי שיושיטו יד (וכסף) לשלוף אותך מהבור. יש פֵיות ואת יכולה להיות סינדרלה. צריך לבכות בו על חוסר הצדק, אבל הסוף יהיה הטוב (ויביא זוגיות לכולם) ככה זה באגדות. Comme ul faut.”

“הספר מתחלק לשניים חלק ראשון מצחיק ובזארי ולאחר התאונה כבר משעמם בנסיון לייצר איזה מסר של יציאה ממשבר וכמוב ןהכל מסתד”

“אני אהבתי את הספר הזה מאוד.
אז תגידו שי לי טעם רדוד, כאילודע אוהבת מלודרמה סוחטת דמעות עם הרבה לאביי דאבי, בסדר תודה מקבלת.
ספר סוחט דמעות.
אוהבת שהוא צרפתי, תיאורי הנוף והבישול נהדרים. אינכמו הים כתמונה לכריכה של ספר גם.
והסיפר עצוב וההפי אנד בסוף מפתיע גם וגם לא וחמוד מאוד.
הנתינה של הגיבור היא וואוו ענקי.
הדבקות בחיים גם.
הכול מרגש.
ויש פה הרבה על יחסים , כל מיני מערכות יחסים והאחזות ב רכות ברוך גל כך יפה עדין מהנה ומענג גם.
הספר ניקרא בבת אחת בקריאה קולחת ניגמעת גם מותחת נו מה יקרא עכשיו ואיך היחסים יתפתחו, וזה כיייףףףף גדול.
גם אני קוראת מתוך ערמות. גם אני בורחת מעצמי מהחיים שלי לספרים ונהנת מאוד מזה.
אז 3 ביקורות, אחת חיובית אחת שלילית ואחת נעלמה.ו 17 הצעות מכירה. אז זה אינו ספר נעלם כול כך ואני שמחה על כך.
ממליצה, תהנו לכם.
שבוע קסמרפא מבורך
יום ראשון 04-12-2022 13:13”

“השם אנייס לדיג לא אמר לי כלום. גם הכותרת "רגע לפני האושר" לא משכה את תשומת לבי במיוחד. משהו לגמרי אחר עשה לי משהו - התמונה של הילד הצועד יחף על החול ופניו מועדות אל הים. ילד קטן שמכנסיו גדולים ממידתו ואחת הכתפיות שמוטה הצידה. מה יכול להסתתר מאחורי הכותרת? החלטתי לנסות. לא מזדמן לי בכל יום לקרא ספר שתורגם מצרפתית ועד של סופרת לא ידועה שמדברת כנראה על "אושר". אקדים ואומר שהספר שייך לקטגוריה של הספרים ההומאניים, הספרים שעוסקים בכאן ועכשיו, בהתלבטויות שכולנו מכירים, בחיים שהם מנת חלקם של רבים מאיתנו, בטווח שלם של רגשות אנושיים ובמערכות יחסים שהן מנת חלקם של רבים בימינו. סגנון הכתיבה של אנייס לדיג משלב בין שפה וולגרית, לבין שפת הצחוק והאירוניה, לבין שפה תקנית. הכל בהתאם לסיטואציה. יש הרגשה שאנו נוכחים במעמד המתואר באותו רגע בעלילה ומבינים היטב מה מתרחש לא רק בגלל שהמחברת מתארת אותה או מציגה אותה באמצעות דיאלוגים מצוינים אלא גם בגלל התאמת סגנונות הדיבור למצב. ממליצה בחום לכל אלו שחפצים במשהו אחר, מהנה, משעשע ובכל זאת מציאותי.”