“"בת כמה את?"
היא מסתכלת בבלבול, קצת בתימהון, ושותקת. הבת שלה לא מוותרת "בת כמה את?" והיא עונה לה: "אני לא יודעת, הרבה, בת שבעים, אולי?". הבת, בת שבעים בעצמה, מחניקה צחוק קטן ושואלת "את בטוחה?" והיא, כבר ממש לא בטוחה, אומרת "אני יודעת שנולדתי ב-1923, לא יודעת מה זה אומר". הבת אומרת לה "זה אומר שאת כמעט בת מאה", והיא בתגובה מסתכלת בהשתאות: "כל כך אני זקנה?"

ראיתי על הדש הפנימי של הספר שהכותבת, ברניס רובנס, נולדה כמו סבתא פרומה, גם היא בשנת 1923. אם ברניס חיה היום, מה שלא סביר, היא בת מאה. אבל היא לא כתבה אותו עכשיו אלא בשנת 1997, ולא ברור מה גרם להוצאה לחזור אחורה עשרים וחמש שנים ולתרגם דווקא אותו. מה שיש לנו זה קבוצת בריטים, אנשים ובעיקר נשים, בני 75 ומעלה, בני המעמד הגבוה, שמתגוררים בבית דיור מוגן שנקרא על שם פרח החוטמית "הוליהוקס". הדיירים שם מרגישים שהם נמצאים בהמתנה, כלומר המתנה למלאך המוות. מלבד מנהלת הבית שנמצאת בהמתנה למתנות וירושות שונות של דיירי הבית שיפלו בחיקה. האנשים, אמידים במידה, נבחרו על ידי אם הבית רודפת הבצע בקפידה ובתשומת לב על פי מעמדם הגבוה בחברה, רוחב הכיסים שלהם, גודלה הצמוק של המשפחה היורשת בפוטנציה ולובן העור. והם גרים שם, ממתינים למלאך המוות שיגיע אליהם ובינתיים ממלאים את זמנם במידה זו או אחרת של הצלחה ובדרך מתמודדים עם תופעות זיקנה שונות, כמו איבוד שליטה בסוגרים, אין אונות, חולשת זיכרון ובדידות.

אז מה אהבתי בספר? כמעט שום דבר. הדמויות שטוחות וחסרות אופי, רובן ככולן רעות וקטנוניות. אם הבית מרושעת, אבל במין רישעות חסרת מעוף. כל מיני חלקי עלילה מתחילים בצורה מעניינת, ואז לא הולכים לשום מקום ולמעשה נקטעים ומוחלפים בבדל עלילה אחר שגם הוא לא הולך לשום מקום. מה נשאר? חבורת אנשים קטנוניים, משועממים, שדומה שלא התבגרו מעולם, ובוודאי לא צברו ניסיון חיים, ורק עומדים עם רשימה מוכנה בארון של האנשים מסביב שמתו לפניהם, עד שגם הם מתים. נראה כאילו כתב את זה אדם צעיר מאוד, שרק רואה אנשים קשישים כאלכוהוליסטים בפוטנציה שמרטיבים במיטה ומזניחים את ההיגיינה האישית שלהם, ולא אישה שכבר מתקרבת מאוד לגיל הזיקנה. ההומור הוא בריטי, אבל בספר הזה הוא קלוש מאוד ולא מספיק כדי להצדיק אותו. בקיצור, יש המון ספרים יפים ומעוררי מחשבה בעולם, לא ברור למה לתרגם דווקא את זה.

לא ככה היא היתה, סבתא פרומה. מסרבת לכל סוג של טיפול מוסדי, מבלה את ימיה האחרונים עם המשפחה המורחבת במושב, לא זוכרת איך קוראים לכל אחד מסביב, אבל יודעת שהם קשורים אליה בקשר משפחתי כזה או אחר, ולכן אפשר לחייך אליהם, ולשיר יחד איתם. היא נפטרה בשלווה רבה, לפני שנה, כמה ימים לפני יום הולדת 99, עדיין לא מאמינה כמה היא זקנה.”

“ישנם שני סוגים של "ספרי זקנים": הסוג הראשון הוא של הזקן שלא מוכן לקבל על עצמו את אורח החיים המיועד לו, ומנסה לצאת להרפתקאות כמו בימי צעירותו (כמו לברוח מבתי אבות דרך החלון ולהיעלם). ויש את הסוג השני של הזקן, שמשלים עם זקנתו, מבין שהשיא כבר מאחוריו, ומנסה לחיות את חיי הזקנה המשעממים שלו.

הספר הזה שייך לסוג השני.
דיירי בית האבות הוליהוקס כבר השלימו עם זקנתם ועם כך שהשיא כבר מאחוריהם, אז מה כבר נשאר לעשות? כמובן, לרכל: לחקור בקדחתנות אודות הדיירים החדשים, להשגיח על הדיירים הוותיקים שלא יעשו גם הם בעיות. לחקור מי נראה יותר בריא ומי פחות. דיירי בית האבות מבינים שהמעמד החברתי שלהם בתוך בית האבות שבו הם דרים, הוא כרגע שיא שאיפותיהם.

ואת האמת? אני מעדיף את הסוג הראשון של ספרי הזקנים.
כי בשורה התחתונה, מדובר בספר לא מעניין במיוחד, שאמנם כתוב בציניות, בסרקזם ובשעשוע חביבים בריטיים נינוחים, אבל בסופו של דבר, מאחורי כל הצבעים נגד שיער השיבה, התכשירים נגד הקמטים, השיניים התותבות, ושלל הקישוטים והגינדורים, מסתתר לו ספר שחווית הקריאה בו לא שונה מזו של מדור רכילות בעיתון.



*** מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהביאה לי את הספר. מקווה שנזדקן ביחד, ורצוי שנהיה שנינו שייכים לסוג הראשון של הזקנים...”

“#
ברניס רובנס זכתה בבוקר. לא על הספר הזה, אבל הזכייה מפורסמת בכריכה הקדמית, מעל שמו של הספר. ואם הספר הזה מאפיין את כתיבתה – אני ממש לא מבינה על מה היא זכתה בפרס (אלא אם להתחיל לשער השערות קרימינליות שלא פה המקום...)


- דמויות. אני אומרת את זה בנימוס. הן לא עשויות קרטון – הן גזורות מנייר עטיפה מרשרש. לכל דמות מהדמויות הרבות שיש בספר יש לכל היותר שתי תכונות ורגש אחד. תנסו להרכיב מזה משהו יותר מורכב מפאזל של ששה חלקים.
- סיפורים. אני מניחה שלכל אדם שהגיע לגילאי 70 ומעלה יש סיפורים לספר. רובנס, כנראה, לא מאמינה בזה. הסיפורים המעטים שיש לכמה מדמויותיה לספר הם דלים, משעממים ומופרכים.
- יהודים. רובנס מלהטטת בין אנטישמיות – שהיא מקנה לחלק מהדמויות שהיא כותבת – והיא מרגישה שמותר לה. היא עצמה יהודייה. ייחוס הגזענות – יחד עם עוד תכונות מאותו שורש כמו הערצת האריסטוקרטיה ושנאת זרים - מאפשרים לרובנס להכניס גישה צדקנית לסיפור המשמים.
- פתרונות: אני לא יודעת אם הפיתרונות שמציעה רובנס הם יותר מופרכים או יותר משעממים (תחשבו על רמת הכישרון המאפשרת לשלב בין שתי התכונות האלה)

כל אחד יודע שזקנים הנמצאים בבתי-אבות ובדיור-מוגן ממתינים שם למוות (כך גם זקנים שגרים בבתי-פאר עם משרתים צמודים, שף המכין להם מנות-גורמה דלות נתרן ובילוי באתרי-נופש סודיים) אנשים בגיל מסויים נמצאים בהמתנה לוודאות היחידה שיש בחיים. אם אתם דווקא מעוניינים לקרוא על הנושא הזה - כדאי לקרוא את "הנסיך של שדרות וסט אנד" של איסלר, שבנוסף על העובדה שהוא משעשע הוא גם אומר לפעמים דברים של טעם. לדעתי אפילו "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" הבינוני של קאנון מוצלח יותר מהספר הזה. בכל מקרה הייתי מחפשת נושא מרתק יותר לקרוא עליו, למשל עלון הנדסאי המתכת, 1996.


1/2”

“גם הכתיבה היפה ביותר לא יכולה אל מול המציאות וגם הכתיבה על הכריכה לא יכלה להוציא ממני את החמיצות בסיום הקריאה של הספר. לשבחו ניתן להיאמר שהוא לא מייפה את המציאות יותר מדי. לגנותו ניתן להיאמר שלא העלה ולו בת צחוק אחת על שפתי (כמו שהובטח בכריכה). כולנו שחקנים ב"משחק ההמתנה" בין אם נרצה ובין אם לאו. התובנה היחידה שחילצתי מהספר היא שהזמן העובר אינו מוציא ממך את עצמך ואולי אפילו להיפך. אנו הופכים לשרידים של עברנו המתעתע בזכרוננו.
למי שנמצא בסביבה של קשישים, הספר לא יחדש דבר ולמי שלא, עדיף להמתין לחלוף הזמן.

ממש, ממש לא מוכרחים.”