ביקורת ספרותית על משחק ההמתנה מאת ברניס רובנס
ספר לא משהו

---

ישנם שני סוגים של "ספרי זקנים": הסוג הראשון הוא של הזקן שלא מוכן לקבל על עצמו את אורח החיים המיועד לו, ומנסה לצאת להרפתקאות כמו בימי צעירותו (כמו לברוח מבתי אבות דרך החלון ולהיעלם). ויש את הסוג השני של הזקן, שמשלים עם זקנתו, מבין שהשיא כבר מאחוריו, ומנסה לחיות את חיי הזקנה המשעממים שלו.

הספר הזה שייך לסוג השני.
דיירי בית האבות הוליהוקס כבר השלימו עם זקנתם ועם כך שהשיא כבר מאחוריהם, אז מה כבר נשאר לעשות? כמובן, לרכל: לחקור בקדחתנות אודות הדיירים החדשים, להשגיח על הדיירים הוותיקים שלא יעשו גם הם בעיות. לחקור מי נראה יותר בריא ומי פחות. דיירי בית האבות מבינים שהמעמד החברתי שלהם בתוך בית האבות שבו הם דרים, הוא כרגע שיא שאיפותיהם.

ואת האמת? אני מעדיף את הסוג הראשון של ספרי הזקנים.
כי בשורה התחתונה, מדובר בספר לא מעניין במיוחד, שאמנם כתוב בציניות, בסרקזם ובשעשוע חביבים בריטיים נינוחים, אבל בסופו של דבר, מאחורי כל הצבעים נגד שיער השיבה, התכשירים נגד הקמטים, השיניים התותבות, ושלל הקישוטים והגינדורים, מסתתר לו ספר שחווית הקריאה בו לא שונה מזו של מדור רכילות בעיתון.



*** מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהביאה לי את הספר. מקווה שנזדקן ביחד, ורצוי שנהיה שנינו שייכים לסוג הראשון של הזקנים...

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על משחק ההמתנה