#
<mark>ברניס רובנס</mark> זכתה בבוקר. לא על הספר הזה, אבל הזכייה מפורסמת בכריכה הקדמית, מעל שמו של הספר. ואם הספר הזה מאפיין את כתיבתה – אני ממש לא מבינה על מה היא זכתה בפרס (אלא אם להתחיל לשער השערות קרימינליות שלא פה המקום...)


- דמויות. אני אומרת את זה בנימוס. הן לא עשויות קרטון – הן גזורות מנייר עטיפה מרשרש. לכל דמות מהדמויות הרבות שיש בספר יש לכל היותר שתי תכונות ורגש אחד. תנסו להרכיב מזה משהו יות

"בת כמה את?"
היא מסתכלת בבלבול, קצת בתימהון, ושותקת. הבת שלה לא מוותרת "בת כמה את?" והיא עונה לה: "אני לא יודעת, הרבה, בת שבעים, אולי?". הבת, בת שבעים בעצמה, מחניקה צחוק קטן ושואלת "את בטוחה?" והיא, כבר ממש לא בטוחה, אומרת "אני יודעת שנולדתי ב-1923, לא יודעת מה זה אומר". הבת אומרת לה "זה אומר שאת כמעט בת מאה", והיא בתגובה מסתכלת בהשתאות: "כל כך אני זקנה?"

ראיתי על הדש הפנימי של הספר שהכותבת, ב

הנבחר סובב סביב נורמן בן ה-40, והדרדרותה של שפיותו עד כדי אשפוז, בעוד משפחתו היהודית נשארת מאחור בבית עם הריק שהוא השאיר מאחוריו, וכל אחד מבני המשפחה מתמודד עם עברו ועם ההווה החדש. המשפחה היהודית הכמעט סטריאוטיפית וקורותיה כתובה דרך עיניה של <mark>ברניס רובנס</mark>, שזכתה בעבור הספר הזה בפרס מאן בוקר בשנת 1970, מה שהפך אותה לאישה הראשונה הזוכה בפרס הספרות היוקרתי.
לרבי צווק ולאשתו המנוחה שתי בנות ובן. נורמן,

ישנם שני סוגים של "ספרי זקנים": הסוג הראשון הוא של הזקן שלא מוכן לקבל על עצמו את אורח החיים המיועד לו, ומנסה לצאת להרפתקאות כמו בימי צעירותו (כמו לברוח מבתי אבות דרך החלון ולהיעלם). ויש את הסוג השני של הזקן, שמשלים עם זקנתו, מבין שהשיא כבר מאחוריו, ומנסה לחיות את חיי הזקנה המשעממים שלו.

הספר הזה שייך לסוג השני.
דיירי בית האבות הוליהוקס כבר השלימו עם זקנתם ועם כך שהשיא כבר מאחוריהם, אז מה כבר

כל המשפחות המטורללות - מטורללות באותה הדרך.כל משפחה מטורללת - מטורללת בדרכה שלה. ויסלח לי טולסטוי על העיוות, אבל הציטוט הזה יושב בול על הספר בכלל, ועל משפחת צווג בפרט.

זהו סיפורה של משפחת צווק, משפחה יהודית דתית המתגוררת בלונדון. הרב צווק הוא רב מכובד בקהילה, אשתו שרה שניהלה ביד רמה את המשפחה, אבל כבר בתחילת הסיפור אנו למדים כי היא כבר ז"ל, אם כי רוחה ממשיכה להיות נוכחת, ודמותה מהדהדת לכל אורכ

ספר הזוי ומוזר. מדכא, חסר תקווה ומעצבן לכל אורכו. מסופר בו על נורמן- גבר רווק בן 41, נרקומן וחולה נפש. מפעם לפעם תוקפים אותו דמיונות שווא, על חרקים שזוחלים בחדרו, והוא נאלץ לרסס ולחטא את כל הסביבה. הוא חי כל השנים בדירת הוריו (אימו השתלטנית כבר נפטרה), יחד עם אביו הדואג והפאסיבי ועם אחותו הרווקה, שמתוסבכת לא פחות ממנו. מערכת היחסים ביניהם (ומאוחר יותר מתגלה שגם עם אחותו השנייה, שחיה מחוץ לבית) חול

ראשית אומר שהספר מצוין.כתוב בהומור דק. הספר מעלה סיפורי דיירים בבית אבות אליו באים דירים בשנותיהם האחרונות. מנהלת המקום מגייסת אך ורק "בעלי מעמד גבוה" בין השורות ניתן למצוא שהיא מעדיפה כאלה חסרי משפחה או משפחה המרוחקת מהם למרות שמעולם לא ביטאה זאת. יחסה לדירים נובע מהציפיות שלה לחלק בירושתם וכאשר זו לא מגיע אכזבתה גדולה. כל דייר במקום נושא סיפור חיים מענין אותו הוא חושף טיפין טיפין. והיחסים בינהם

בית אבות הוליהוקס שוכן לו באיזור כפרי שבין דובר לקנט, שם מתגוררים חבורה פרועה של קשישים חביבים כל אחד
שלעצמו אבל חתולי קרבות אחד לשני והחיים שישו ושמחו.
על כל החבורה מנצחת ביד רמה אם הבית, אשר לוטשת עיניים לפיסת ירושה שאולי אולי יורישו לה ביום מותם.

חבורת הבריטים המיוחסים, כל אחד ממקומו הוא, בני שמונים פלוס עם קשר קלוש למשפחה, נאחזים אחד בשני בסיפורי רכילות, תככים, עבר מפוקפק, שקרים, התאהבוי

גם הכתיבה היפה ביותר לא יכולה אל מול המציאות וגם הכתיבה על הכריכה לא יכלה להוציא ממני את החמיצות בסיום הקריאה של הספר. לשבחו ניתן להיאמר שהוא לא מייפה את המציאות יותר מדי. לגנותו ניתן להיאמר שלא העלה ולו בת צחוק אחת על שפתי (כמו שהובטח בכריכה). כולנו שחקנים ב"משחק ההמתנה" בין אם נרצה ובין אם לאו. התובנה היחידה שחילצתי מהספר היא שהזמן העובר אינו מוציא ממך את עצמך ואולי אפילו להיפך. אנו הופכים לשריד