“כל המשפחות המטורללות - מטורללות באותה הדרך.כל משפחה מטורללת - מטורללת בדרכה שלה. ויסלח לי טולסטוי על העיוות, אבל הציטוט הזה יושב בול על הספר בכלל, ועל משפחת צווג בפרט.

זהו סיפורה של משפחת צווק, משפחה יהודית דתית המתגוררת בלונדון. הרב צווק הוא רב מכובד בקהילה, אשתו שרה שניהלה ביד רמה את המשפחה, אבל כבר בתחילת הסיפור אנו למדים כי היא כבר ז"ל, אם כי רוחה ממשיכה להיות נוכחת, ודמותה מהדהדת לכל אורכו של הספר, ולמעשה ממנה נולד כל הסיפור העגום הזה. למשפחה שלושה ילדים:אסתר, נורמן,ובת הזקונים בלה.

נורמן הוא עו"ד מצליח ושאפתן, אשר הביא הרבה גאווה להוריו (משפחה יהודית, בן עו"ד, החלום והתגשמותו). כשנורמן היה ילד בן שמונה התגלה בו הכישרון ללמידת שפות,הוא שלט בשלוש עשרה שפות, והוכתר כסוג של גאון, אבל הוא שילם מחיר כבד על הגאונות הזו, והמחיר היה השפיות שלו.זה, ועוד אירועים מעברה של המשפחה, גרמו לכך שיום אחד בעת דיון חשוב בבית המשפט, נורמן קרס קריסה מפוארת אל מול כל הקהילה, ומאז שום דבר לא יחזור להיות כשהיה.
נורמן מתחיל ליטול כדורים שגורמים לו להזיות, והוא מתחיל להזות שהוא רואה דגיגי כסף סביבו, לצידו,ועליו. הדגיגים האלו משתלטים עליו ועל המשפחה, עד שלא נותרה ברירה, והרב צווג מבין שכדי להציל את בנו הוא חייב לאשפז אותו במוסד פסיכיאטרי. ידוע שהגבול בין גאונות לטירוף הוא דקיק עד בלתי נראה, ואכן, נורמן חצה אותו ונשאר באיזור הדמדומים של הטירוף.

אני חייבת לציין שההתחלה של הספר היתה לי צולעת. הרגשתי את הייאוש של נורמן זולג מבין דפי הספר, ועוטף אותי (חוץ מדגיגי הכסף, תודה לאל),הרביצה שלו במיטה עם חלונות סגורים, וההאפלה של החדר ע"י וילונות שלא ייכנס אור יום, כל התיאורים האלו היו לי כל כך מוחשיים, שהרגשתי שהספר מוריד אותי, אבל אז בעצם הבנתי עד כמה הסופרת הזו טובה, שהיא מצליחה ככה לשאוב את הקורא אל תוך הסיטואציה, ובכלל, יכולת התיאור שלה נהדרת. אם זה בני המשפחה, או הדמויות בבית החולים הפסיכיאטרי, הכל הרגיש לי הכי אמיתי, וזה היה כמו לקרוא על אנשים אמיתיים בשר ודם.

כמעט יובל שנים (!) לאחר צאתו לאור תורגם הספר הזה, וכל כך רלוונטי, כי כל מה שעוסק במשפחתיות תמיד יהיה כזה.

מומלץ.”

“ספר הזוי ומוזר. מדכא, חסר תקווה ומעצבן לכל אורכו. מסופר בו על נורמן- גבר רווק בן 41, נרקומן וחולה נפש. מפעם לפעם תוקפים אותו דמיונות שווא, על חרקים שזוחלים בחדרו, והוא נאלץ לרסס ולחטא את כל הסביבה. הוא חי כל השנים בדירת הוריו (אימו השתלטנית כבר נפטרה), יחד עם אביו הדואג והפאסיבי ועם אחותו הרווקה, שמתוסבכת לא פחות ממנו. מערכת היחסים ביניהם (ומאוחר יותר מתגלה שגם עם אחותו השנייה, שחיה מחוץ לבית) חולנית ביותר. גם כאשר משפחתו של נורמן מחליטה לאשפזו במוסד סגור, מצבו הגופני והנפשי לא משתפר.
כל הדמויות בספר שטוחות לחלוטין ולא מעניינות. ציפיתי לדמויות מלאות יותר ולא סטראוטיפיות (מסופר על משפחה יהודית באנגליה).”

“הנבחר סובב סביב נורמן בן ה-40, והדרדרותה של שפיותו עד כדי אשפוז, בעוד משפחתו היהודית נשארת מאחור בבית עם הריק שהוא השאיר מאחוריו, וכל אחד מבני המשפחה מתמודד עם עברו ועם ההווה החדש. המשפחה היהודית הכמעט סטריאוטיפית וקורותיה כתובה דרך עיניה של ברניס רובנס, שזכתה בעבור הספר הזה בפרס מאן בוקר בשנת 1970, מה שהפך אותה לאישה הראשונה הזוכה בפרס הספרות היוקרתי.
לרבי צווק ולאשתו המנוחה שתי בנות ובן. נורמן, הבן המבטיח של המשפחה, גאון משפטי והבן המוצלח של המשפחה, חי בצל הוריו עד שאיבד לחלוטין את שפיותו ונכנס למוסד משוגעים. המשפחה מנסה לתפקד לאחר אשפוזו של נורמן, אך הם מגלים שהחור המוזר שהוא השאיר מאחוריו, וצל אם המשפחה המנוחה שממשיך להשפיע על מהלך חייהם אינם נעלמים.

אני מודה שהקריאה היתה עבורי מאתגרת בשני מובנים.

לא הצלחתי להתחבר לדמויות, ולמרות שזה לא בדיוק קריטריון, אומר כי חוויית קריאה מועצמת בדרך כלל מאיזשהו חיבור עם הדמויות. הכתיבה המפולפלת והכנה הצליחה בהחלט להעניק לכל דמות לא רק סיפור והיסטוריה מרתקים, אלא גם עומק נפשי רב וצנוע. עם זאת, לא הרגשתי שאני יוצאת עם הדמויות למסע בדפי ההיסטוריה של המשפחה שלהן, אם כי עמדתי מהצד והבטתי בתמונה המלאה, בעין ביקורתית ומודעת.
יתר כל כן, היתה לי תחושה של סיפור שמאוד מודע לעצמו - זאת אומרת, שהעלילה, הכתיבה, הכל היה מאוד מדוייק, מאוד מובנה, בצורה שהרגישה לי כמעט מכאנית, כאילו מישהו מחבר את הפאזל של הסצנות בסיפור בעודי קוראת אותו. הקריאה כמעט מנתקת את הקורא מהקריאה. יש משהו מעט מפורק בעלילה, שמתפרק ביחד עם התערערותה של כל המשפחה עד הרגע של אסיפת השברים.
התחושה הכללית היתה גרירה של דמויות, לאורך עלילה שלא בהכרח מתאימה להן. לא הצלחתי להתחבר הן לסגנון והן לתוכן, לצערי. עם זאת, אני כן אמליץ על ניסיון לקרוא את הספר, כי למרות שלא הצלחתי להתחבר אל התוכן, החוויה היתה מעניינת ושונה מהרבה ספרים שקראתי. אמנם לא צללתי לתוך הספר, אבל בהחלט שטתי בניחותא על פני דפיו.”