"בת כמה את?"
היא מסתכלת בבלבול, קצת בתימהון, ושותקת. הבת שלה לא מוותרת "בת כמה את?" והיא עונה לה: "אני לא יודעת, הרבה, בת שבעים, אולי?". הבת, בת שבעים בעצמה, מחניקה צחוק קטן ושואלת "את בטוחה?" והיא, כבר ממש לא בטוחה, אומרת "אני יודעת שנולדתי ב-1923, לא יודעת מה זה אומר". הבת אומרת לה "זה אומר שאת כמעט בת מאה", והיא בתגובה מסתכלת בהשתאות: "כל כך אני זקנה?"
ראיתי על הדש הפנימי של הספר שהכותבת, ברניס רובנס, נולדה כמו סבתא פרומה, גם היא בשנת 1923. אם ברניס חיה היום, מה שלא סביר, היא בת מאה. אבל היא לא כתבה אותו עכשיו אלא בשנת 1997, ולא ברור מה גרם להוצאה לחזור אחורה עשרים וחמש שנים ולתרגם דווקא אותו. מה שיש לנו זה קבוצת בריטים, אנשים ובעיקר נשים, בני 75 ומעלה, בני המעמד הגבוה, שמתגוררים בבית דיור מוגן שנקרא על שם פרח החוטמית "הוליהוקס". הדיירים שם מרגישים שהם נמצאים בהמתנה, כלומר המתנה למלאך המוות. מלבד מנהלת הבית שנמצאת בהמתנה למתנות וירושות שונות של דיירי הבית שיפלו בחיקה. האנשים, אמידים במידה, נבחרו על ידי אם הבית רודפת הבצע בקפידה ובתשומת לב על פי מעמדם הגבוה בחברה, רוחב הכיסים שלהם, גודלה הצמוק של המשפחה היורשת בפוטנציה ולובן העור. והם גרים שם, ממתינים למלאך המוות שיגיע אליהם ובינתיים ממלאים את זמנם במידה זו או אחרת של הצלחה ובדרך מתמודדים עם תופעות זיקנה שונות, כמו איבוד שליטה בסוגרים, אין אונות, חולשת זיכרון ובדידות.
אז מה אהבתי בספר? כמעט שום דבר. הדמויות שטוחות וחסרות אופי, רובן ככולן רעות וקטנוניות. אם הבית מרושעת, אבל במין רישעות חסרת מעוף. כל מיני חלקי עלילה מתחילים בצורה מעניינת, ואז לא הולכים לשום מקום ולמעשה נקטעים ומוחלפים בבדל עלילה אחר שגם הוא לא הולך לשום מקום. מה נשאר? חבורת אנשים קטנוניים, משועממים, שדומה שלא התבגרו מעולם, ובוודאי לא צברו ניסיון חיים, ורק עומדים עם רשימה מוכנה בארון של האנשים מסביב שמתו לפניהם, עד שגם הם מתים. נראה כאילו כתב את זה אדם צעיר מאוד, שרק רואה אנשים קשישים כאלכוהוליסטים בפוטנציה שמרטיבים במיטה ומזניחים את ההיגיינה האישית שלהם, ולא אישה שכבר מתקרבת מאוד לגיל הזיקנה. ההומור הוא בריטי, אבל בספר הזה הוא קלוש מאוד ולא מספיק כדי להצדיק אותו. בקיצור, יש המון ספרים יפים ומעוררי מחשבה בעולם, לא ברור למה לתרגם דווקא את זה.
לא ככה היא היתה, סבתא פרומה. מסרבת לכל סוג של טיפול מוסדי, מבלה את ימיה האחרונים עם המשפחה המורחבת במושב, לא זוכרת איך קוראים לכל אחד מסביב, אבל יודעת שהם קשורים אליה בקשר משפחתי כזה או אחר, ולכן אפשר לחייך אליהם, ולשיר יחד איתם. היא נפטרה בשלווה רבה, לפני שנה, כמה ימים לפני יום הולדת 99, עדיין לא מאמינה כמה היא זקנה.
