ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 13 ביולי, 2015
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
המוכרת בסטימצקי הרימה גבה. למה שהאיש הזה, מבוגר לכל הדעות, יזמין ממנה ספר שנקרא "דרך המלכים ב', גנזך אורות הסער"? לאחר כמה שניות של תמהון, מבטה מתרכך בהבנה. זה בטח לילדים שלו. כמובן שמיד אני פוצח איתה בשיחה קצרה על פנטזיה, אולי גם כדי להצדיק את עצמי, אבל פניה מתכרכמים שוב. לא, זה לא בשבילי. זה ילדותי, זה לא מדבר אליי, הדברים הרגילים, בדיוק אלה שהייתי אומר בעצמי עד שנפלתי בסם. ואם כבר סם, אז ברנדון סנדרסון זה כמו האולטרא קוק מהגיהנום, 100 אחוז טהור, בלי טיפת אבקת אפיה, להסניף ישר לעיניים. כשזה נכנס למחזור הדם, אתה אבוד. מכור לעולמים.
על פניו, כל אחד מהמרכיבים של הספר הזה נשמע טיפשי וילדותי להחריד. מציור השער הפאתטי עד הכתוב על הכריכה מאחור. "רושאר הוא עולם של אבן וסופות"? גיב מי א ברייק. "גנזך אורות הסער"? מגוחך. עוד סדרת ספרים מטופשת עם קריצה לקולנוע, בטח על ילד או נערה עם כוחות-על, שהם גם מוכשרים אין-קץ בשימוש בחץ וקשת. יש שליט אכזרי עם לב אפל ובסוף הוא מתרסק בדם ואש, כי שלטונות רעים חייבים להפיל. הטוב ינצח, לא לפני שהוא יבין משהו על עצמו, שחברות היא העיקר, שלעולם אסור להתפשר על עקרונות, כל הג'אז הזה.
יסלחו לי חובבי הארי פוטר (שדווקא אהבתי) ומשחקי הרעב (שדווקא אהבתי) ואפילו הטולקינאים למיניהם (שדווקא אהבתי), כי כל אלה, נדמה לי, לא מגרדים את קרסוליו של ברנדון סנדרסון. העולם שהוא יוצר כאן, בספר הראשון בסדרה של עשרה (!), מאוכלס אמנם בבני אדם בעלי אנטומיה ומאפיינים אנושיים, שיש להם תכונות שכולנו מכירים היטב, ויש ביניהם "טובים" ו"רעים", "יפים" ו"מכוערים", "נחותים" ו"עליונים", הם מדברים ביניהם בשפה עם תחביר ברור (אנגלית, יש להניח) עם מוטיבים כדורהארצים כמו "פילוסופיה" או "היסטוריה", "חרב" או "מלחמה", אבל פה, פחות או יותר, מסתיים הדמיון. העולם שמתפרש כאן למלוא רבדיו רחוק מלהיות דיכוטומי, שטחי או פשטני כרחוק מזרח ממערב. הדמיון הפנטסטי של סנדרסון ממלא עולם שלם, מהמסד ועד הטפחות, ואינו פוסח על דבר, מאקלים וגיאוגרפיה עד לאחרון בעלי החיים והצמחים הזעירים שמאכלסים אותו, בלי להיתפס לרגע לטרחנות, יבשושיות או פירוט יתר, ולקלישאות ויזואליות או סגנוניות מוכרות. עוד מעבר לכך - לעולם הזה יש גם היסטוריה ומיתוסים משל עצמו, שחלקם גלובליים וחלקם ייחודיים לעמים ולגזעים השונים שמרכיבים אותו, ובזה מתייחדת, אולי, פנטזיה טובה מסתם פנטזיה. היכולת לייצר מיתוס אמין ועגול, סוג של היסטוריה חליפית, שאולי שונה באופן אבסולוטי ובכל פרמטר מהמיתוסים וההיסטוריה המקומית שלנו כאן, ובכל זאת מעוררת שאלות דומות בהחלט - תיאולוגיות, פילוסופיות, מוסריות, וכל סוג חשוב אחר של שאלות, מה שמוכיח ביתר שאת שלא משנה כמעט את מה נשנה, השאלות הבסיסיות תישאלנה תמיד. מה תפקידנו בעולם הזה?
"דרך המלכים", ספר של כאלף עמודים באנגלית, פוצל בעברית לשני ספרים. הראשון היה נחמד מאוד, השני התחיל מעט איטי יותר אבל עם התקדמות הקריאה תפס תאוצה שבמהלכה הבנתי שאני קורא ספר פשוט גדול, שחושף טפח אחר טפח אבל לא מהר מדי, את המורכבות הגדולה המובילה כל אחד מאיתנו בחיפוש המהות האמיתית בחיינו. סוף סוף, מסרים שצולחים, ודי בקלות, את מי האפסיים שבהם מבוססים רוב ספרי הפנטזיה - והספרים הרגילים - שיצא לי לקרוא. כראוי לאפוס בסדר גודל הזה, סנדרסון מפתח במקביל כמה דמויות ראשיות, שמרכז הכובד של כל אחת מהן שונה בתכלית. קאלאדין, הגיבור העיקרי בספר, הוא בנו של מנתח ורופא ששואף להציל חיים ולעשות טוב, אך נראה שהגורל שם את מאמציו ללעג ומעביר אותו שבעה מדורי גיהנום שבהם הוא הופך משוליית מנתחים מבטיח לחייל קטלני וקהה חושים, ואז לעבד, ומתגלגל לתחתית הפירמידה ומוצא את עצמו כאיש-גשרים, בשר תותחים במלחמה אינסופית המתנהלת מסיבות עלומות בשדה קרב מרוחק בסוף העולם (ואם זה מוכר למישהו, זו לא סתם הרגשה). שאלאן, הגיבורה השניה בספר, מתגוררת עם אחיה בעיר מרוחקת ומגיעה לעיר הגדולה כדי לנסות ולהפוך לבת-חסות של ג'סנה, מדענית אצילה ומפורסמת החוקרת מאורעות הסטוריים מהעבר הרחוק ודרכם מנסה להבין את ההווה והעבר. אך כל זה אינו אלא סיפור כיסוי למזימתה של שאלאן לגנוב מג'סנה מטיל-נשמה, חפץ בעל כוחות עצומים (שהמקבילה הקרובה לו בעולמנו היא נאנו-טכנולוגיה) שמאפשר להפוך כל חומר לחומר אחר. דמות נוספת היא דאלינאר, קצין נעלה בצבאו של המלך הנלחם לנקום את מותו של מלכו שנרצח בידי מתנקשים ששלחו הפרשנדים, גזע יצורים סמי-אנושיים בעלי עור שחור, שריון גוף אדום ומנהגים מוזרים. דאלינאר מתחיל לחוות חזיונות מהעבר המטלטלים את עולמו וגורמים לו למחשבות כפירה בצדקת המלחמה. והדמות האחרונה הוא סזת, מתנקש-להשכיר בעל כוחות על-עצומים ועתיקים שרוצח מלכים ורוזנים בשליחות אנשים רבי-עוצמה עם מטרות עלומות. כאמור, מה שנפלא כאן באמת הוא שלמרות המרחק העצום בין האפוס הפנטסטי-למהדרין הזה, הקורא לא נזקק ליותר מדי כושר המצאה או שכל ישר כדי למצוא דמיון לקונפליקטים ארציים ואקטואליים ביותר שעובר כל אחד מאיתנו בחיינו הבנאליים להחריד בכדור הפשוט שלנו.
עמוד 654: "אני חושבת שדת, במהותה, רוצה לקחת את המאורעות הטבעיים ולתת להם סיבה על-טבעית. אני רוצה לקחת את המאורעות העל-טבעיים ולמצוא להם סיבה טבעית. אול זו המחלוקת האמיתית בין המדע לדת. שני הצדדים של אותו הקלף".
עמוד 442: "סיפור אינו חי, עד אשר הוא מופיע בדמיונו של אדם". "-אז מה משמעות הסיפור?". "המשמעות שלו היא המשמעות שאתה מעניק לו. המטרה של מספר הסיפורים היא לא לומר לך מה לחשוב, אלא לעורר בך שאלות. לרוב אנחנו שוכחים את זה".
****
40 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
וייטנאם.... או כל מלחמה אחרת במישורים מנופצים
|
|
|
ישנוני
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
גם אני אהבתי את הספר.
האם רמזת שהמלחמה במישורים המנופצים מבוססת בחלקה על מלחמת ויאטנם? אם כן, זה נשמע לי מאוד... מתאים. אחרי הכל, הוא סופר אמריקאי. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
לספר השני בסדרה קוראים באנגלית words of radiance. תרגמו את זה ל"רסיסים של אור"?
|
|
|
eyalg1972
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
הספר השני בסדרה- רסיסים של אור בדרך
הי, הספר ייצא כנראה בחודש הבא, בשני כרכים
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
אין שלישי, עד כמה שידוע לי. זה ספר אחד שפיצלו אותו לשניים במהדורה העברית, והכרך השני בסדרה של שבעה יצא (שוב, עד כמה שידוע לי ואם אני לא טועה) רק באנגלית.
|
|
|
dvir
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
קראתי את השניים הראשונים ואני לא מוצא את השלישי בשום מקום אולי למישהו יש אותו...
|
|
|
גלית
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
אלון
כישור הזמן 28 ספרים
|
|
|
ניר אזולאי
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
יאללה, אני איתך.
מאיזה ספר אתה ממליץ להתחיל?
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
מה 28 ספרים?
|
|
|
גלית
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
אלון
רק... זה למיטיבי לכת כן ?
28 ספרים. אבל מומלץ בחום.החוויה לא השתנתה גם ממרחק 20 שנה ת מה שלא קורה בהרבה ספרים. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
התחלתי את אלנטריס, קצת קשה לי, אולי בגלל האנגלית (זה מה שמצאתי).
לגבי כישור הזמן, יש מצב בהחלט. תודה על ההמלצה.
|
|
|
מוריה בצלאל
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
אני שמחה שנפלת קורבן לספרי סנדרסון, זה מתחיל להתפשט :)
ועם כמה שנהניתי להיות ממעריציו הבודדים בארץ, כיף שיש עם מי לפטפט. מחכה לביקורת על אלנטריס. ואלון, אם אתה נהנה מסנדרסון והתחלת לאהוב פנטזיה לאחרונה, תפנק את עצמך ותקרא את סדרת מחזור כישור הזמן של ג'ורדן. אתה תאהב את זה אולי יותר מסנדרסון. ובונוס (שבטח כבר ידעת) - הוא סיים את הסדרה אחרי שג'ורדן העיז למות בלי לעטוף את העניינים. והוא גם היה מעריץ גדול של הסדרה בעצמו. מומלץ בחום. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
דוידי, זו אחלה פנטזיה. אמיתית. וניר, אולי תנסה אחד. הראשון בחינם.
|
|
|
ניר אזולאי
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
אף פעם לא קראתי ספרי פנטזיה.
גם לסרטים האלה אני לא הכי מתחבר.
אבל כרגיל, לביקורות שלך יש את היכולת לגרום לי להרגיש פספוס שלא קראתי... |
|
|
דוידי
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
לא קראתי אף ספר שלו.... הכריכות המכוערות והזולות הרתיעו אותי אנסה...אני מאוד אוהב פנטזיה טובה
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
תודה :-). עדיין לא טרילוגיה, וכאמור יהיו יותר משלושה.
|
|
|
Lali
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
זה מקסים :)
אני חייבת להשיג כבר את הטרילוגיה או משהו מהספרים שלו
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
זה לא ספר נוער. לספרי נוער יש מובהקות משלהם, בדרך כלל גיבור בגיל הנכון עם קונפליקטים מתאימים, מסרים פשטניים וחד משמעיים, בלי מורכבויות יוצאות דופן, טובים ורעים מוחלטים ועוד.
כאן כל האינדיקציות מצביעות על ספר שמיועד לאוכלוסיה רחבה יותר, גם נוער אבל לגמרי לא רק ואפילו לא בעיקר.
|
|
|
חני
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
אהבתי מאוד את הציטוט הוא לדעתי חכם מאוד ונכון.
"המשמעות שלו היא המשמעות שאתה מעניק לו. המטרה של מספר הסיפורים היא לא לומר לך מה לחשוב, אלא לעורר בך שאלות. לרוב אנחנו שוכחים את זה".
וואו נשמע מדהים,בכלל ספרי נוער גיליתי לאחרונה מעוררים בי את אותה התרגשות שהייתה לי כשהייתי נערה.. סקירה יפה |
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
מזל שאתה עומד מאחוריה ולא מלפניה, כי אז היית מסתיר ביקורת סוחפת, מתלהבת ומהנה.
והשאלה על הבית"רים לא רלוונטית כי טעיתי. התכוונתי לפלמ"ח. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
אוקיי, הואשמתי שהביקורת הזו עשוייה מחומרים ממוחזרים, ושביצעתי כאן חטא, שלא לומר פשע, המכונה בלעז "קופי-פייסט".
ובכן, קראתי בעיון את הביקורות המדוברות, ולמרות אי-אלו נקודות חוזרות, בעיקר הלגלוג הקבוע שלי על התפיסה הרווחת של ספרות פנטזיה ועל הקלישאה הטחונה של חץ-וקשת, הסקירה הזו עומדת בזכות עצמה ואני עומד גם מאחוריה בשתי רגליים יציבות. מי שלא רוצה, ומרגיש שאין כאן משהו חדש, מוזמן, אפילו יותר ממוזמן, לדלג הלאה.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
בית"רים יודעים לכתוב? (-;
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
אם הייתי מקימה ארכיון של כתבי הבית"רים, הייתי קוראת לו "גנזך אורות הסער".
שתהיה בריא, איזה ספרים אתה קורא... כל אחד והשריטה שלו. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
זשל"ב, אתה ממש קופץ כנשוך נחש בכל פעם שמישהו אומר משהו על הארי פוטר.
זה כמו "מחשבות" עם איזה משהו של אפלפלד או וולבק.
ואכן, הציטוט השני באמת מעניין ונכון לכל מישמספר סיפורים, ואולי בגלל זה בין השאר אני כותב בעיקר על החווייה האישית שלי מספר ופחות על מה שקורה בו, ולכן גם לצערי יש כנראה דמיון רב בין הביקורות על שני חלקי הספר. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
אוקיי, יכול להיות שקצת חזרתי על עצמי. קשה לי להביע את הניואנסים בחווייה באופן כללי, בעיקר כי היא חווייה כ״כ דומה.
מה שהרשים אותי בספר הראשון - וגם בספרי הערפילאים, גם אם באופן פחות משהו, לא השתנה.
ייתכן שאני לא חייב לכתוב ביקורת על כל ספר, כי זו אחת מתופעות הלוואי. אילו הייתי כותב ביקורות על הארי פוטר, באמת לא היה טעם לכתוב על כל אחד ואחד מספרי הסדרה, בעיקר כי זה פחות מעניין לתחושתי לכתוב על המאורעות הספציפיים שקורים בספר (איזה מפחידים הסוהרסנים, וכמה הארי השתפר בקווידיץ') אלא בעיקר מה הרגשתי ומה ״חילצתי״ מהם באופן אישי. עם ספרים דומים, התחושות דומות, מה גם שכאן מדובר בספר אחד שמחולק לשניים משיקולי כובד ושיווק, וגם אם הספר הנוכחי הרגיש אפילו עוד יותר טוב ומהיר בייחוד בפינאלה שלו, אין שוני דרמטי ביניהם, גם לא בחווייה שלי. כשאני קורא ביקורות שבהן כתוב על דמויות בצורה אישית בספר שעוד לא קראתי, זה צורם ומטופש כמו מישהו שמספר לך על מישהו שאת לא מכירה ומשתמש בשמות פרטיים. את לא מסכימה איתי? זה לא מספיק לך בביקורת? מה עוד היית רוצה לדעת? |
|
|
פואנטה℗
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
מסכימה עם זש"י -:). כתבת הרבה ודי מאותו דבר...
ועם כל זה, לא ענית על השאלה שלי.
קראתי את שני הערפילאים הראשונים, לא הרגשתי שום "הו-אה" מיוחד אבל לא מדובר כאן על עניין של טעם או נטיות להתמכרות. בסך הכל, חוץ מ- "השני התחיל מעט איטי יותר אבל...", לא כתבת שום דבר על הספר הספציפי הזה ואם נשחיל (אוהבים להשחיל, לא?) את הביקורת הזאת לכל ספר אחר של סנדרסון, זה יתאים בול. ולמה הקטנוניות בעצם? לקחתי את שני הכרכים לבת שלי (בת 12) והיא טרם קראה ומאחר ואין לי שמץ של סבלנות לקרוא את סנדרסון שוב, אז רציתי לשמוע את דעתך המלומדת. לא חשוב. אשאל אותה אחרי שהיא תסיים. אגב, "אלנטריס" יש גם בעברית. אבל באנגלית זה נשמע יותר מגניב. |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
לרגע חשבתי שכתבת פעם שנייה ביקורת על אותו ספר - ברצינות, זה נראה אותו דבר!
הצחקת, אבל אני ממש לא סולח לך על מה שאמרת על הארי פוטר... הציטוטים אגב, נהדרים מאוד, והציטוט השני לדעתי תואם קצת אותך. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
שאלה טובה, ואני אתייחס אליה במלוא הרצינות ברשותך. קראתי למעשה שבעה ספרים של סנדרסון עד היום, שמתוכם שלושה הם טרילוגיה (הערפילאים), שניים הם חלק ראשון מסדרה (דרך המלכים) ושניים stand alone - לב פלדה וספר שלא יצא בעברית בשם Emperor's Soul.
אכן, הוא באמת מצטיין כמעט ללא תקדים בבריאת עולמות שונים, הן מתוך הז'אנר של "בואו ניקח את העולם הקיים ונוסיף לו מימד על-טבעי" (כמו לב פלדה) והן בבריאת יקומים מקבילים, כאלה שיש בהם נקודות דמיון לעולמנו אבל עם סט חדש של תכונות (כמו הערפילאים, דרך המלכים ו-emperor's stone שהוא ספר קצר יחסית ומעניין מאוד שהגיבורים שלו היו סינים במהות ובאוריינטציה, רק עם תוספות על-טבעיות מאוד מאוד מגניבות. בנוסף, על המדף מחכה לי "אלנטריס" באנגלית שאני סקרן מאוד להתחיל, אבל נראה שאתן לו עוד כמה ימים להתקרר קצת. אז ככה - לב פלדה הוא פשוט אחלה ספר - שהוא יותר מדע-בדיוני מפנטסיה - וכבר נשתלו בו רמזים ליכולת הפנומנלית של סנדרסון להשתמש בדמיון שלו, וכשאני מדבר על דמיון, אני מתכוון לכך ממש - נראה שהדמיון שלו לא "התקלקל" בוויזואליה שחוקה שאנחנו מכירים ישר והפוך מכל סרטי הסיי-פיי משלושים השנים האחרונות. ולמרות זאת, הוא מתרחש בשיקאגו, עתידית אולי, אבל בכ"ז שיקאגו. בטרילוגיית הערפילאים - מאוד מגניבה בפני עצמה (תסלחי לי על הביטוי העתיק שחוזר על עצמו, אבל בהינטל חלופה ראוייה זה מה יש) סנדרסון כבר יוצר עולם אחר, בעיקר עם היסטוריה אחרת אבל עם קצת יותר מדי נקודות השקה - יש בו חרבות וטירות, תרנגולות וסוסים, כלבים ונשפים, ויחד עם זאת הספרים האלה נקראים ברובם בנשימה עצורה כי יש בהם משהו מהודק ונכון, שלא מרגיש שרירותי, מועתק או בהשאלה. אז נראה שכאן, בסדרת "גנזך אורות הסער" (עדיין שם אידיוטי) סנדרסון מצליח להעמיק עוד ולהרחיב את הרזולוציה שבה הוא בונה את העולם הזה, המיתולוגיות מרגישות אמינות יותר, ההיסטוריה מרגישה על-טבעית בדיוק במידה הראוייה, ואפילו הדיונים התיאולוגיים-פילוסופיים-האדם-מחפש-משמעות שיש בו שהיו טיני-וויני חופרים ב"הערפילאים", מוטמעים כאן באופן הרבה יותר טבעי בסיפור, כפי שזה באמת "אמור" להיות בספר טוב. לסיכום הרגשתי שכאן, בספר הזה, יש תמהיל מוצלח אף יותר של הדברים שסנדרסון עושה טוב גם ככה. |
|
|
פואנטה℗
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
אז מה בעצם מייחד את הספר הזה מספריו האחרים של סנדרסון?
דמויות? עלילה?
גם עליהם כתבת על אקלים שונה וגאוגרפיה שונה ועולם שלם של פנטזיה ושיר הלל לאיש עצמו. |
40 הקוראים שאהבו את הביקורת
