ביקורת ספרותית על אלקטרז נגד ספרני הרשע - אלקטרז #1 מאת ברנדון סנדרסון

---

"הילד בכריכת הספר מזכיר לי מישהו... אולי את הארי פוטר?"
כך נפתחת (ומסתיימת) הביקורת של זשל"ב על הספר הזה.
ובאמת, הדמיון בולט מכדי שיהיה אפשר להתעלם ממנו.
לא רק שהתמונה על הספר מזכירה את הארי פוטר, גם הקוים הבסיסיים של העלילה מזכירים לנו מיד את הארי פוטר:
נער יתום, נודד בין בתי אומנה, מגלה בגיל 13 שהוא בעצם שייך לעולם אחר, לסוג אחר של אנשים בעלי כוחות קסומים, ויוצא למלחמה בכוחות רשע כלשהם. פיהוק.
מה הסיכוי שאתקרב לספר שנמצא במדור הנוער, שכל כולו זועק "אני ספר של סופר חסר השראה שגונב מכל להיט נוער קיים"? ולא עוד אלא שהשם שלו הוא "אלקטרז נגד ספרני הרשע". ספרני הרשע? seriously? לא הצלחת למצוא משהו טיפה, רק טיפה יותר מתוחכם? אלקטרז וספריית הסודות נגיד. או אלקטרז ומסדר החול. לא מסובך.
ובכן, עד לא מזמן, הסיכוי שאקרא ספר כזה היה פחות או יותר זהה לסיכוי שברנדון סנדרסון יוציא ספר המבוסס על העתקות, מחזור וקלישאות. נמוך, נמוך מאוד.
אלא שאז קראתי כמה ספרים של ברנדון סנדרסון, למעשה - את כל הספרים שלו שיש לספריה שלנו להציע, וזה האחרון שנשאר. לקחתי, ברור.

אז מה באמת העניין הזה, עם הדמיון להארי פוטר.

חוויית הקריאה בספר הזה, דומה לפגישה עם מאייר.
אתה ניגש למאייר ומבקש ממנו, אם אפשר, שיראה לך איך מציירים נער-קוסם, יתום, ממושקף, שמגלה פתאום שהוא בעצם...
אה, אין בעיה, אומר המאייר. הנה, אני אלמד אותך.
בוא נתחיל מהממושקף, אוקיי. הנה, אני מצייר את המשקפיים. רצית ממושקף, כן? בוא נעבה אותם קצת... נוסיף להם כמה גוונים, אפשר לשחק עם זה, כמה תכונות לא שגרתיות... אוקיי, הלאה.
טוב, אמורים להיות לו כוחות קסם, נכון? בואו נראה, מה הוא יעשה עד שהוא יגלה מה הוא באמת... יהרוס דברים, כן. נלך על זה. מה אתם אומרים? הייתם מעדיפים שהוא ישחרר נחשים נגד ילדים שמציקים לו ויאריך את השיער כשעושים לו תספורת מוזרה? לא, עזבו. קל מדי. בואו נלך על כשרונות לא סבירים, אוקיי? כשרון לנפילות, כשרון לאיחור, כשרון להרס, סבבה? נקסט.
הצבע השולט בתמונה חייב להיות הומור, כמובן. אחרת הכל הופך להיות כבד מדי וחבל. אירוניה, ציניות, אנדרסטייטמנט. כל מה שהנוער אוהב. ריק ריירדן כבר הוכיח את זה.
עכשיו אנחנו מתקרבים לגלעין הפנימי, כלומר לתכונות שלו, כן. זה עסק קצת מורכב פה, אנחנו לא רוצים שהוא יהיה גיבור גנרי כזה, טוב-אמיץ-חכם-בלה-בלה-בלה (ביי ביי ריק ריירדן, פה נפרדות דרכנו), הוא צריך לעורר אמפתיה, זה כן, אבל בואו נעשה את זה קצת יותר מתוחכם...

מה שהספר הזה עושה, לאורך כל הקריאה, הוא לספר לנו איך הוא נכתב.

"כבר הצלחתי לעצבן אתכם?
יופי. השתדלתי מאוד לתסכל אתכם, אולי יותר מאוחר אני אסביר למה. אחת הדרכים שלי לעשות את זה היא לסיים פרקים ברגעי מתח. דבר כזה מאלץ אתכם, הקוראים, להמשיך לצלול עמוק לתוך הסיפור שלי."

"מלכודות ורגעי מתח שייכים רק לסופי פרקים. כך עוברים הקוראים ישירות לעמוד הבא - שבו, תודה לאל, הם יכולים לקרוא עוד מהסיפור בלי שהם נאלצים לסבול כל מיני הפרעות חסרות התחשבות."

"אולי - למרות מאמצי הכנים - אתם מרגישים איזושהי אהדה אלי. אחרי הכל, יתומים הם בדרך כלל גיבורים מעוררי אהדה. אולי אתם חושבים שהשימוש שלי בציניות נועד בסך הכל לכסות על חוסר הבטחון שלי. אולי החלטתם שאני לא אכזרי, רק מאוד מבולבל...
מן הסתם אתם אנשים בעלי כושר שיפוט לקוי ביותר."

כך שהספר הזה הוא, במקביל, ספר פנטזיה וספר על כתיבת ספרי פנטזיה. אפשר היה לומר שהוא חותר תחת עצמו, כשהוא מסביר לנו את הטריקים בהם הוא משתמש, רק שבמקום לחתור תחת עצמו הוא בונה את עצמו, מולנו הקוראים, ועושה את זה יופי.
כמו להסתכל על קוסם שמסביר לך בדיוק איך עובדת האשליה שלו, רק שהקסם ממשיך לעבוד.

ויחד עם סיפור פנטזיה כיפי, קצת טיפשי, קליל, שלא לוקח את עצמו מדי ברצינות בשום שלב, אנחנו מקבלים מחשבות על ספרות בכלל ועל ספרות פנטזיה בפרט.

"האמת היא, שלפי הניסיון שלי, אנשים בדרך כלל לא ממליצים על ספרים כמו זה בכלל. הוא הרבה יותר מדי מעניין. אולי המליצו לכם על סוגים אחרים של ספרים. אולי אפילו קיבלתם ספרים כאלה מחברים, מהורים, ממורים, ספרים שאמרו לכם שאתם "חייבים לקרוא" אותם. הספרים האלה מוצגים תמיד כספרים "חשובים" - וזה אומר פחות או יותר שהם משעממים, מהניסיון שלי...
בספרים האלה, אם יש בהם ילד, הוא לא יצא להרפתקה שבה הוא יילחם בספרנים, במפלצות נייר ובאוקולאטורים אפלים בעלי עין אחת. למעשה, הנער לא יצא לשום הרפתקה ולא יילחם בשום דבר בכלל. במקום כל זה, הכלב שלו ימות. או, במקרים מסוימים, אמא שלו תמות. אם זה ספר עם הרבה משמעות, אז גם הכלב שלו וגם אמא שלו ימותו (מסתבר שלרוב הסופרים יש משהו נגד כלבים ואמהות)."
(ומי שלא נזכר עכשיו ביוסטס, שלא זיהה שהוא במאורת דרקון בזמן מכיוון שלא קרא את הספרים הנכונים - צריך לחזור ולרענן את הידע שלו בנרניה).

"סופרים גם יוצרים דמויות ידידותיות שקל לאהוב אותן - ואז עושים להן דברים נוראיים... הקוראים כואבים את כאבן של הדמויות ודואגים לשלומן. האמת הפשוטה היא שסופרים אוהבים לגרום לאנשים להתפתל. אם זה לא היה ככה, כל הרומנים היו מלאים בארנבונים חמודים במסיבות יום הולדת."

"אנחנו לכודים בצינוק כבר שני פרקים שלמים...
שלושה פרקים הם פרק זמן ארוך במונחים של ספר. כי ברומנים, הזמן נע בקצב אחר. הסופר יכול, למשל, להגיד "ארבע עשרה שנה עברו עלי בכלא, ובמהלכן למדתי להיות ג'נטלמן ונודע לי על מיקומו של מטמון". זה נשמע כמו המון זמן - ארבע-עשרה שנים - אבל נדרש לכך משפט אחד בלבד, ולכן זה קרה מהר מאוד.
שלושה פרקים, לעומת זאת, הם הרבה מאוד זמן.... זה אפילו יותר מכל ילדותי שאותה כיסיתי בערך בשני משפטים בלבד."

אז כן, דיון על גיבור מהימן או לא, כיווץ והרחבה, מטרתן של הטרמות, מה מוביל אדם לכתוב, מה מוביל אותנו לקרוא. הזכרתי כבר שגם משל המערה של אפלטון מגיע לביקור אורח?

רוב הספר מתרחש בספריה, מקום הולם להפליא שכן כפי שיודעים רוב הילדים שיקראו את הספר הזה - ההרפתקאות הכי מרתקות עוברות עלינו לא כשאנחנו זוחלים במערות מבריחים תת קרקעיות, מטפסים על כנף הליקופטר כשאויבינו יורים עלינו מכל עבר או חותרים בסירת משוטים אל איים בודדים מוקפים בשוניות וסלעים חדים, אלא דווקא בספריה.
ומיקומם של ספרי הפנטזיה בספריה, במדפים האחוריים, לרוב לא מומלצים ע"י הספרנים, מודגם פה היטב ע"י כת "ספרני הרשע" המארגנת עבורנו את הידע על העולם וגורמת לנו לחשוב שאנחנו חיים במקום בטוח, מוכר ונורמלי במקום לאתגר את גבולות החשיבה, ולאפשר לנו, למשל, להכיר בספרות פנטזיה כספרות איכותית.

זה ספר לילדים אוהבי פנטזיה שגם נותן להם את מבוקשם וגם קורץ יחד איתם מעל ראשו של הז'אנר. פרודיה? כיף לשמו? כל קורא יצטרך להחליט לעצמו.
מה שבטוח, זה ספר כיפי, מלא דמיון וגם כמה טוויסטים כמיטב המסורת הסנדרסונית.

ומי שהצליח איכשהו לפספס את הקריצות להארי פוטר בהתחלה יתקשה לפספס את הקריצה בסיום, אחרי שסביו של אלקטרז משכנע אותו לשוב למשפחה האומנת שלו ולתקן את מערכת היחסים איתם, וחוזר לקחת אותו משם כמעט מיד:

"אבל אמרת שאני צריך לשהות איתם זמן מה!"
"כמה שעות, נערי," אמר סבא סמרדי. "להתנצל על הבעיות שעשית להם. מה חשבת? שאני אשאיר אותך כאן כל הקיץ, במקום שבו האויבים שלך יודעים בדיוק איפה לחפש? במקום שאתה לא ממש אוהב, ושהוא נורמלי עד כדי דיכאון לעומת העולם שלמדת לאהוב? זה לא נשמע לך קצת טיפשי ומאולץ?"
...
"כן," אמרתי, "עכשיו שאתה אומר, מי באמת היה עושה דבר כזה טיפשי?

וציטוט אחרון לסיום:
"סוף הספר, מניסיוני, הוא החלק הכי טוב וגם הכי רע, כי הרבה פעמים הסוף הוא זה שמכריע אם אוהבים את הספר או לא.
שני הרגשות האלה מובילים לאכזבה. אם הסיום טוב, והספר היה שווה את הזמן שהשקעתם בו, אז אתם מדוכדכים ונרגזים שאין יותר ספר. אבל אם הסיום רע, כבר מאוחר מדי להפסיק לקרוא. אתם מדוכדכים ונרגזים כי בזבזתם כל כך הרבה זמן על ספר עם סוף גרוע. ולכן, מובן כי אין כל טעם בקריאה, ומוטב לכם לבלות את זמנכם בעיסוקים בעלי ערך רב יותר. שמעתי שאלגברה זה בריא"

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על אלקטרז נגד ספרני הרשע - אלקטרז #1