הקדמת המחבר
אני שקרן.
אני מבין שאולי אתם לא מאמינים לזה. למעשה, אני מקווה שאתם לא, כי זה לא רק יהפוך את ההצהרה לאירונית במיוחד, אלא זה גם אומר שמחכה לכם עוד נפילה ארוכה.
תבינו, אני יודע שאתם, תושבי הממלכות החופשיות, שמעתם עליי סיפורים. אולי ראיתם על המסך הסילימטי סרט תיעודי או שניים עליי. אני יכול להבין למה אתם עשויים לחשוב שאני לא שקרן. אתם בטח חושבים שאני סתם מצטנע.
אתם חושבים שאתם מכירים אותי. הקשבתם למספרֵי הסיפורים. דיברתם עם חבריכם על המבצעים שלי. קראתם ספרי היסטוריה ושמעתם את הכרוזים מגוללים את מעשי הגבורה שלי. הבעיה היא שהיחידים שהם שקרנים יותר ממני, הם אלה שאוהבים לדבר עליי.
אתם לא מכירים אותי. אתם לא מבינים אותי. ואתם בהחלט לא צריכים להאמין לְמה שאתם קוראים עליי. חוץ מאשר - כמובן - לְמה שתקראו בספר הזה, משום שהוא יכיל את האמת.
עכשיו, הניחו לי לדבר אל ההאשלֶנדרים. הכוונה לאלה מכם שגרים במקומות כמו קנדה, אירופה או יבשת אמריקה. אל תלכו שולל מפני שהספר הזה נראה כמו יצירת פנטזיה! כמו הכרך הקודם, אנחנו מפרסמים את הספר הזה כבדָיָה בהאשלֶנדס, על מנת להסתיר אותו מפני הספרנים.
הספר אינו בדיה. בממלכות החופשיות - ארצות כמו מוֹקיה ונָלְהַאלַה - הוא יפורסם בגלוי כאוטוביוגרפיה. משום שזה מה שהוא. הסיפור שלי מסופר - לראשונה - כדי להוכיח מה קרה באמת.
לשם שינוי, אני מתכוון לעקוף את הכזבים. לשם שינוי, אני מתעתד לראות את האמת מודפסת. שמי הוא אלקטרז סמֶדְרי, ואני מזמין אתכם לכרך השני של סיפור חיי.
והלוואי שהוא יאיר את עיניכם.
1
ישבתי לי שם שמוט בכיסאי, ממתין בטרמינל אפרורי בשדה התעופה ומכרסם בהיסח הדעת צ'יפס לא טרי מתוך שקית.
לא ההתחלה שציפיתם לה, מה? סביר להניח שחשבתם שאפתח את הספר הזה במשהו מלהיב. סצנה שבה מעורבים אולי ספרנים מרושעים — משהו עם מזבחים, מונפשים, או לפחות כמה מכונות ירייה.
מצטער לאכזב אתכם. זאת גם לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה. עם זאת, זה לטובתכם. אתם מבינים, החלטתי לערוך תיקון. הספר האחרון שלי היה מאוד לא הוגן — התחלתי אותו בסצנת אקשן אינטנסיבית ומאיימת. אחר כך ניתקתי ממנה והשארתי את הקורא תלוי באוויר, תוהה ומתוסכל.
אני מבטיח שיותר לא אתעתע כך בכתיבה שלי. לא אשתמש ברגעי מתח של פרק או בטריקים אחרים כדי לדחוף אתכם להמשיך לקרוא. אני אהיה רגוע, מכבד, ולגמרי ישיר.
אה, דרך אגב. כבר ציינתי את העובדה, שבזמן שחיכיתי בשדה התעופה ההוא הייתי כנראה בסכנה הגדולה ביותר שניצבתי מולה אי־פעם בחיי?
אכלתי עוד צ'יפס לא טרי.
אילו חלפתם על פניי כשישבתי שם, הייתי נראה לכם ילד אמריקאי ממוצע. הייתי בן שלוש־עשרה, עם שיער חום כהה. לבשתי מכנסי ג'ינס רפויים, ז'קט ירוק וסניקרס לבנים. בחודשים האחרונים התחלתי לגבוה קצת, אבל עדיין הייתי בגובה הממוצע לגילי.
למעשה, הדבר החריג היחיד בי היה המשקפיים הכחולים שהרכבתי. אלה לא היו באמת משקפי שמש, והם נראו כמו משקפי קריאה של זקנים, רק בגוון תכלת.
(אני עדיין מחשיב את ההיבט הזה של חיי בלתי הוגן להחריד. משום מה ככל שזוג עדשות אוֹקוּלאטוריות חזק יותר, הן נוטות להיראות פחות מגניבות. אני מפתח תיאוריה על זה — חוק החנוניוּת הלא פרופורציונלית.) לעסתי עוד צ'יפס. קדימה... חשבתי. איפה אתה?
סבי איחר, כהרגלו. אי־אפשר להאשים אותו בזה לגמרי. אחרי הכול, ליבֶנווֹרת סמדרי הוא סמדרי (שם המשפחה מספק רמז די עבה). כמו כל הסמדְרים, יש לו כישרון מכושף. הכישרון שלו הוא יכולת לאחר לפגישות בדרך קסם.
רוב האנשים אמנם יחשבו שזה מטרד, אבל במסגרת הסמדריות שלנו אנחנו יודעים לנצל את הכישרונות שלנו כך שיביאו לנו תועלת. סבא סמדרי, לדוגמה, נוטה להגיע באיחור לאירועים כמו פצעי ירי ואסונות. הכישרון שלו הציל את חייו באינספור מקרים.
למרבה הצער, הוא נוטה להגיע באיחור גם לכל דבר אחר. אני חושב שהכישרון שלו משמש תירוץ גם במקרים שבהם האשמה לא נעוצה בו; ניסיתי להתעמת עם סבא לגבי זה בכמה הזדמנויות, אך ללא הועיל. הוא פשוט היה מגיע באיחור לשיחת הנזיפה, וכך לא שומע אותה (חוץ מזה, לדעתו של סבא סמדרי, נזיפה משוּלה לאסון).
התכווצתי עוד יותר בכיסא בניסיון לא לבלוט בשטח. הבעיה הייתה שכל מי שידע מה הוא מחפש, היה יכול לראות מייד שאני מרכיב עדשות אוקולאטור. במקרה הזה, במשקפי התכלת שהרכבתי היו עדשות שליח, סוג נפוץ של עדשות שמאפשרות לשני אוקולאטורים לתקשר ממרחק לא רב. בחודשים האחרונים הן שירתו נאמנה אותי ואת סבי, בזמן שנמלטנו והסתתרנו מפני סוכני ספרנים.
מעטים בארצות ההאשלנדס מבינים את כוחן של העדשות האוקולאטוריות. מרבית העוברים והשבים בשדה התעופה לא היו מודעים כלל לדברים כמו אוקולאטורים, טכנולוגיה סימילטית וכת ספרני הרשע השולטת בסתר בעולם.
כן, קראתם נכון. ספרני רשע שולטים בעולם. הם מטפחים מסך של בּורוּת, מלמדים בדיות וכזבים במקום היסטוריה, גיאוגרפיה ופוליטיקה. עבורם זאת מעין בדיחה. אחרת למה לדעתכם ספרנים מכנים את עצמם ככה?
ספר־נים, ספרנֵי סיפורים ומעשיות. בקיצור, שקרנים.
פתאום זה נשמע מובן מאליו, מה? אם מתחשק לכם לסטור לעצמכם על המצח ולקלל בקול, אתם רשאים לעשות זאת. אני יכול לחכות.
אכלתי עוד צ'יפס. סבא סמדרי היה אמור ליצור איתי קשר באמצעות עדשות השליח כבר לפני יותר משעתיים. התחיל להיות מאוחר, אפילו בסטנדרטים שלו. הסתכלתי סביבי בחיפוש אחר סוכני ספרנים בקרב הקהל בשדה התעופה.
לא איתרתי אף אחד, אבל זה לא אמר כלום. ידעתי מספיק כדי להבין, שלא תמיד אפשר לאתר ספרנים רק במבט. בעוד שכמה מהם מתלבשים בהתאם — משקפיים עם מסגרת קרן לנשים, עניבות פרפר ואפודות לגברים — אחרים נראים נורמליים לחלוטין ונטמעים היטב בקרב ההאשלנדרים. מסוכנים, אבל בלתי נראים (קצת כמו עושי הצרות האלה שקוראים ספרי פנטזיה).
היה עליי לקבל החלטה קשה. יכולתי להמשיך להרכיב את עדשות השליח, וכך לסמן לכל סוכן ספרנים שכאן יושב אוקולאטור, או שיכולתי להסיר אותן, ואז להחמיץ את ההודעה של סבא סמדרי, כשיהיה קרוב מספיק ליצור איתי קשר.
אם הוא יתקרב מספיק ליצור איתי קשר.
קבוצת אנשים ניגשה למקום שבו ישבתי. הם העמיסו את מזוודותיהם על כמה שורות כיסאות ופטפטו על עיכובי הטיסות שגרם הערפל. התכווצתי בתהייה אם הם סוכני ספרנים. שלושה חודשים במנוסה עשו אותי חששן.
אבל הבריחה הזאת נגמרה. בקרוב איחלץ מההאשלנדס ואזכה סוף־סוף לבקר במולדתי. נלהאלה, אחת הממלכות החופשיות. מקום שההאשלנדרים אפילו לא ידעו על קיומו, למרות שהוא נמצא ביבשת גדולה שישבה באוקיינוס השקט, בין צפון אמריקה לאסיה.
מעולם לא ראיתי אותה, אבל שמעתי סיפורים, וראיתי טכנולוגיה של הממלכות החופשיות. מכוניות שיכולות לנהוג בעצמן, שעוני חול שמסוגלים להראות את השעה, ולא משנה לאיזה כיוון תהפוך אותם. השתוקקתי להגיע לנלהאלה — אם כי באופן נואש עוד יותר, רציתי לצאת מהארצות שבשליטת הספרנים.
סבא סמדרי לא הסביר בדיוק איך הוא מתכנן להוציא אותי, או אפילו למה אנחנו נפגשים בשדה התעופה. נראָה לא סביר שיהיו טיסות לממלכות החופשיות. עם זאת, ידעתי שהבריחה שלנו כנראה לא תהיה קלה, ולא משנה באיזו שיטה.
למזלי, היו לי כמה דברים שפעלו לטובתי. ראשית, אני אוקולאטור, והייתה לי גישה לכמה עדשות חזקות למדי. שנית, היה לי את סבא שלי, שהיה מומחה בהתחמקות מסוכני ספרנים. שלישית, ידעתי שהספרנים אוהבים לשמור על פרופיל נמוך, בו בזמן שהם שולטים בסתר ברוב העולם. תיארתי לעצמי שאין לי מה לדאוג לגבי משטרה או מאבטחים בשדה התעופה — הספרנים נמנעים מלערב אותם, כדי לא להסתכן בחשיפת הקנוניה בפני אנשים מדרגות נמוכות מדי.
היה לי גם הכישרון שלי. אבל... טוב, לא ממש בטוח אם זה יתרון או לא. זה...
קפאתי על מקומי. אדם עמד באזור ההמתנה לשער שלידי. הוא לבש חליפה והרכיב משקפי שמש. והוא הביט בי ישירות. ברגע שהבחנתי בו, הוא הסתובב והתנהג באדישות מוגזמת.
משמעותם של משקפי השמש הייתה כנראה עדשות לוחמים — אחד מסוגי העדשות היחידים שאל־אוקולאטור יכול להשתמש בהם. נדרכתי; נדמה היה שהאיש ממלמל לעצמו.
או מדבר לתוך מכשיר קשר.
זכוכית מתנפצת! חשבתי, קמתי והעמסתי את התרמיל על הגב. פילסתי דרך בין הקהל, השארתי את השער מאחור והרמתי יד אל העיניים על מנת להסיר את עדשות השליח.
אבל... מה אם סבא סמדרי ינסה ליצור איתי קשר? לא היה שום סיכוי שיצליח למצוא אותי בשדה התעופה ההומה. נאלצתי להישאר עם העדשות.
אני מרגיש חובה לקטוע כאן את האקשן, כדי להזהיר אתכם שלעיתים קרובות אני קוטע את האקשן בשביל לציין דברים טריוויאליים. זה אחד ההרגלים הרעים שלי, שלצד הגרביים הלא תואמים שאני גורב, נוטה לגרום לאנשים להתעצבן עליי. אבל זאת לא אשמתי, בכנות. אני מאשים את החברה (לגבי הגרביים, כלומר. הקטע של קטיעת האקשן לגמרי באשמתי).
החשתי את צעדיי, השפלתי מבט והשארתי את העדשות. אחרי הליכה קצרה הבחנתי בקבוצה של גברים בחליפות שחורות ועניבות פרפר ורודות שעמדו על מסוע נע בשדה התעופה, קצת לפניי. היו איתם כמה מאבטחים במדים.
קפאתי על מקומי. הלכה התיאוריה שלי לגבי התערבות משטרתית... ניסיתי לרסן את הבהלה, הסתובבתי — בחשאי ככל שיכולתי — ומיהרתי לכיוון השני.
הייתי צריך להבין שהכללים יתחילו להשתנות. הספרנים רדפו אחרי סבא סמדרי ואחריי במשך שלושה חודשים. אולי הם שונאים את הרעיון לערב את רשויות אכיפת החוק המקומיות, אבל הם שונאים אפילו יותר את הרעיון לאבד אותנו.
קבוצה שנייה של ספרנים הגיעה מהכיוון השני. תריסר לוחמים בעדשות, ככל הנראה חמושים בחרבות זכוכית וכלי נשק מתקדמים אחרים. היה רק דבר אחד לעשות.
נכנסתי לשירותים.
היו שם הרבה אנשים שעשו את שלהם. מיהרתי אל הקיר האחורי. הנחתי לתרמיל ליפול על הרצפה, ואז הצמדתי את כפות ידיי אל אריחי הקיר.
כמה גברים בשירותים נעצו בי מבטים מוזרים, אבל כבר התרגלתי לזה. רוב החיים אנשים נועצים בי מבטים מוזרים, וזה לא מפתיע כשמדובר בילד ששובר דברים לא ממש שבירים (פעם, כשהייתי בן שבע, הכישרון שלי החליט לשבור חתיכות בטון כשדרכתי עליהן. השארתי מאחוריי שורה של אריחי מדרכה שבורים, כמו עקבות של איזה רובוט רצחני עצום — כזה שנועל סניקרס במידה שלושים ושמונה).
עצמתי עיניים והתרכזתי. בעבר הנחתי לכישרון שלי לשלוט בחיי. לא ידעתי שאני יכול לשלוט בו — אפילו לא הייתי משוכנע שהוא אמיתי.
מה ששינה את כל זה היה הגעתו של סבא סמדרי, שלושה חודשים קודם לכן. בזמן שגרר אותי להסתנן לספרייה ולהשיב את חולות ראשיד, הוא עזר לי ללמוד שאני יכול להשתמש בכישרון שלי, במקום שהכישרון שלי ינצל אותי.
התמקדתי, ופרצי אנרגיה תאומים פעמו מחזי ולאורך זרועותיי. האריחים שמולי ניתקו ממקומם והתנפצו כשפגעו ברצפה, כמו שורת נטיפי קרח שצנחו ממעקה. המשכתי להתרכז. אנשים מאחוריי זעקו. הספרנים יהיו פה בכל רגע.
הקיר כולו נשבר וקרס הלאה ממני. צינור מים החל להתיז באוויר. לא השתהיתי להביט מאחוריי בגברים הצועקים, אלא שלחתי יד לאחור ותפסתי את התיק שלי.
הרצועה השתחררה. קיללתי בשקט ותפסתי את השנייה. גם היא השתחררה.
הכישרון. ברכה וקללה. לא נתתי לו לשלוט בי עוד — אבל גם לא ממש הייתי בשליטה. דומה היה שלכישרון ולי יש משמורת משותפת על חיי; אני מקבל אותם בכל סוף שבוע שני, ובכמה מהחגים.
השארתי את התרמיל. היו לי עדשות בכיסי הז'קט - הדברים היחידים בעלי ערך אמיתי שהיו ברשותי. זינקתי דרך החור, טיפסתי מעל ההריסות ולתוך קרביו של שדה התעופה. (הממ... החוצה מהשירותים ואל תוך הקרביים — הכיוון ההפוך מזה הרגיל.)
נמצאתי באיזו תעלת שירות, שהוארה בצורה גרועה ונוקתה בצורה גרועה אף יותר. רצתי לאורך התעלה במשך כמה דקות. נדמה שהשארתי את הטרמינל מאחוריי והתקדמתי דרך מעבר גישה לבניין אחר.
בסוף היו כמה מדרגות שהובילו לדלת גדולה. שמעתי צעקות מאחוריי והסתכנתי במבט. קבוצת גברים שעטה במעבר לכיווני.
הסתובבתי ומשכתי בידית הדלת. היא הייתה נעולה, אבל דלתות תמיד היו אחת ההתמחויות שלי. הידית נתלשה; השלכתי אותה מעבר לכתף בתנועה אגבית. אחר כך פתחתי את הדלת בבעיטה ופרצתי החוצה אל האנגר גדול.
מטוסים ענקיים נישאו מעליי, חלונותיהם כהים. שלחתי מעלה מבט מהוסס אל כלי התעופה העצומים והרגשתי מגומד, כמו על ידי חיות־פרא גדולות.
התנערתי מההלם. הספרנים עדיין היו מאחוריי. למרבה המזל, נראָה שההאנגר ריק מאנשים. טרקתי את הדלת, ואז הנחתי את ידי על המנעול ושברתי אותו באמצעות הכישרון שלי, כך שהבריח נתקע במקומו. ניתרתי מעל המעקה ונחַתי על שורת מדרגות קצרה שהובילה מטה אל רחבת ההאנגר.
כשהגעתי לתחתית, רגליי השאירו עקבות באדמה המאובקת. בְּריחה אל המסלול נראתה דרך קלה לגרום לכך שיעצרו אותי, בהתחשב במצב האבטחה הנוכחי בשדה התעופה. עם זאת, גם להתחבא נראה מסוכן.
האמת שזו הייתה מטאפורה טובה לחיים שלי. נראָה שלא משנה מה אעשה, בסופו של דבר אמצא את עצמי בסכנה גדולה עוד יותר מזו שהייתי בה קודם. אפשר לומר שכל הזמן נפלתי "מן הפח אל הפחת", אמירה נפוצה בהאשלנדס.
(יש לציין שהניבים של ההאשלנדרים לא מתאפיינים בדמיון מרשים. אני אישית נוהג לומר, "מן הפח אל תוך הגוֹב הקטלני שמלא כרישים המנופפים מסורים חשמליים שגורי חתולים רצחניים מחוברים אליהם." מה שכן, אני חייב להודות שהגרסה שלי לא תפסה ממש.)
אגרופים החלו להלום על הדלת. העפתי מבט אליה, ואז קיבלתי החלטה. אנסה להתחבא.
רצתי לעבר פתח קטן בקיר ההאנגר. קרני אור הסתננו לתוכו, והנחתי שהוא מוביל החוצה אל המסלול. הקפדתי להשאיר עקבות גדולות וארוכות באבק. ואז — אחרי שנוצר הנתיב המפוברק שלי — קפצתי על כמה ארגזים, הלכתי על פניהם וניתרתי למטה לרצפה.
הדלת רעדה כשהגברים הלמו עליה. היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן. החלקתי לעצירה ליד גלגל של בואינג 747, ושלפתי את עדשות השליח שלי. אז הכנסתי יד לז'קט. תפרתי מראש בבִטנה הפנימית כמה כיסי מגן שמרופדים בחומר מיוחד של הממלכות החופשיות, להגנה על העדשות.
שלפתי זוג משקפיים עם עדשות ירוקות והרכבתי אותם.
הדלת נפרצה.
התעלמתי ממנה, ובמקום זאת התמקדתי ברצפת ההאנגר. אחר כך הפעלתי את העדשות. מייד פרץ משב רוח מפניי. הוא נע על הרצפה ומחק כמה מהעקבות. עדשות סוּפן־רוח, מתנה שסבא סמדרי נתן לי שבוע אחרי הסתננות הספרנים הראשונה שלנו.
בשלב שבו הספרנים נכנסו דרך הדלת אגב קללות ומלמולים, רק העקבות שרציתי שיֵיראו עדיין היו שם. השתופפתי ליד הגלגל, עצרתי את הנשימה וניסיתי להרגיע את ליבי הפועם, כששמעתי גדוד של חיילים ושוטרים נוהר במורד המדרגות.
זה היה הרגע שבו נזכרתי בעדשת לוכד האש שלי.
הצצתי מעל החלק העליון של גלגל ה-747. הספרנים נפלו קורבן לתכסיס שלי והתקדמו על הרצפה לכיוון הדלת המובילה החוצה מההאנגר. אבל הם לא הלכו מהר כפי שהייתי רוצה, וכמה מהם הביטו סביבם בעיניים חשדניות.
התכופפתי בחזרה לפני שיבחינו בי. אצבעותיי מיששו את עדשת לוכד האש — נותרה לי רק אחת — והוצאתי אותה בהיסוס. היא הייתה צלולה לחלוטין, עם נקודה אדומה אחת במרכז.
כשמפעילים אותה, היא יורה פרץ אנרגיה סוּפּר־חם, משהו דמוי לייזר. יכולתי להפעיל אותה על הספרנים. אחרי הכול, הם ניסו להרוג אותי בכמה הזדמנויות שונות. זה הגיע להם.
ישבתי לרגע, ואז תחבתי בשקט את העדשה בחזרה לכיס, ובמקומה הרכבתי שוב את עדשות השליח שלי. אם קראתם את הכרך הקודם של האוטוביוגרפיה הזו, אתם כבר ודאי מבינים שיש לי כמה רעיונות מאוד ספציפיים לגבי גבורה. גיבור הוא לא מסוג האנשים שמשסים לייזר של אנרגיה טהורה בחבורת חיילים, במיוחד לא כשהחבורה הזו כוללת אנשי אבטחה חפים מפשע.
דעות מהסוג הזה הכניסו אותי בסופו של דבר לצרות רבות. אתם בטח זוכרים איך אני אגמור; הזכרתי את זה בספר הראשון. בסופו של דבר אהיה קשור למזבח עשוי אנציקלופדיות לא עדכניות, כשאנשי כת ממסדר הספרנים של העדשות המנופצות עושים הכנות להקיז את דם האוקולאטור שלי בטקס טמא.
גבורה היא מה שהביא אותי למצב הזה. למרבה האירוניה, היא גם הצילה את חיי באותו יום בהאנגר בשדה התעופה. תבינו שאם לא הייתי מרכיב את עדשות השליח שלי, הייתי מפספס את מה שקרה אחר כך.
אלקטרז? שאל לפתע קול בראשי.
הקול כמעט גרם לי לצעוק בהפתעה.
אה, אלקטרז? שלום? מישהו שומע?
הקול היה מעורפל ולא ברור, וזה לא היה קולו של סבא שלי. עם זאת, הוא כן הגיע מעדשות השליח.
אה, לעזאזל! אמר הקול. אוף. אף פעם לא הצלחתי ממש עם עדשות שליח.
הוא בא ונעלם, כאילו מישהו מדבר דרך מכשיר קשר שאינו קולט טוב. זה לא היה סבא סמדרי, אבל באותו רגע הייתי מוכן לסמוך על מי שזה לא יהיה.
"אני כאן!" לחשתי והפעלתי את העדשות.
פנים מטושטשות התגבשו מולי, מרחפות באוויר כמו הולוגרמה. הן היו שייכות לנערה מתבגרת בעלת עור שחום ושיער שחור.
הלו? היא שאלה. יש שם מישהו? אתה יכול לדבר בקול רם יותר או משהו?
"לא ממש," לחשתי והצצתי בספרנים. רובם יצאו מהדלת, אבל על קבוצה קטנה של גברים הוטלה כנראה המשימה לערוך חיפוש בהאנגר. רובם היו אנשי ביטחון.
אה... בסדר, אמר הקול. אה, מי זה?
"מי את חושבת שזה?" שאלתי ברוגז. "אני אלקטרז. מי את?"
אוה, אני — התמונה והקול היטשטשו לרגע — נשלחתי להשיב אותך. סליחה! אה, איפה אתה?
"בהאנגר," אמרתי. אחד השומרים נדרך, ואז שלף אקדח והפנה אותו לכיווני. הוא שמע אותי.
"זכוכית מתנפצת!" סיננתי והתכופפתי בחזרה.
אתה ממש לא צריך לקלל ככה, אתה יודע... אמרה הבחורה.
"תודה," לחשתי בשקט ככל האפשר. "מי את, ואיך תוציאי אותי מזה?"
חלה הפוגה. הפוגה איומה, נוראית, ארוכה, מעצבנת, מתסכלת, קטלנית, מורטת עצבים, מילולית מאוד.
אני... לא באמת יודעת, אמרה הבחורה. אני... רק רגע. בַּסטיל אומרת שאתה צריך לרוץ איפשהו בשטח פתוח, ואז לאותת לנו. מעורפל מדי שם למטה. אנחנו לא ממש יכולים לראות הרבה.
שם למטה? חשבתי. ובכל זאת, אם בסטיל עם הבחורה הזאת, זה נראה סימן טוב. למרות שבסטיל בטח הייתה נוזפת בי על כך שהכנסתי את עצמי לכל כך הרבה צרות, כי היה לה הרגל להיות יעילה מאוד במה שהיא עושה. יש לקוות שזה יכלול את החילוץ שלי.
"היי!" אמר קול. הסתובבתי הצידה והבטתי באחד השומרים. "מצאתי מישהו!"
הגיע הזמן לשבור דברים, חשבתי ונשמתי עמוק. אז שלחתי פרץ של כוח שבירה לתוך גלגל המטוס.
חמקתי משם וזינקתי על רגליי בזמן שאוֹמים השתחררו וניתרו מגלגל המטוס. השומר הרים את אקדחו, אבל לא ירה.
"תירה בו!" אמר אדם בחליפה שחורה, הספרן שעמד וניהל את הדברים מצידו של החדר.
"אני לא יורה בילד," אמר השומר. "איפה הטרוריסטים שדיברת עליהם?"
בחור טוב, חשבתי כשדהרתי לעבר חזית ההאנגר. ברגע ההוא גלגל המטוס השתחרר ונפל, והחרטום של כלי התעופה התרסק על הקרקע. גברים צעקו בהפתעה, והמאבטחים צללו לתפוס מחסה.
הספרן בשחור חטף אקדח מאחד השומרים המבולבלים וכיוון אותו אליי. אני רק חייכתי.
האקדח התפרק, כמובן, ברגע שהספרן לחץ על ההדק. הכישרון שלי מגן עליי כשהוא יכול — וככל שיש לנשק יותר חלקים נעים, כך קל יותר לשבור אותו. הטחתי את כתפי בדלתות ההאנגר הענקיות, ושלחתי לתוכן גל של כוח שבירה.
ברגים ואומים ודיסקיות נשרו סביבי כמו גשם ופגעו בקרקע. כמה שומרים הציצו מאחורי ארגזים.
כל החלק הקדמי של ההאנגר קרס, נפל הלאה ממני ופגע בקרקע בחוץ בריסוק מהדהד. היססתי, המום, למרות שזה בדיוק מה שרציתי שיקרה. ערפל מסתחרר החל להזדחל סביבי לתוך ההאנגר.
נראה היה שהכישרון שלי מתעצם אף יותר. בעבר שברתי דברים כמו סירים וכלים, ורק במקרים נדירים משהו גדול יותר, כמו אותו בטון כשהייתי בן שבע. זה ממש לא דמה למה שעשיתי זה עתה: פירוק גלגלים ממטוסים והפלת דלתות האנגר בשלמותן. שאלתי את עצמי, ולא בפעם הראשונה, כמה בדיוק אוכל לשבור אם יהיה בכך צורך אמיתי.
וכמה הכישרון יוכל לשבור אם הוא יחליט שהוא רוצה.
לא היה זמן להרהר בכך, מאחר שהספרנים בחוץ הבחינו במהומה. הם עמדו, שחורים על רקע ערפל הצהריים, והביטו בי. רובם התפזרו לצדדים, כך שנתיב התנועה היחיד שלי היה ישר קדימה.
רצתי החוצה אל המסלול הרטוב, בכל כוחי. הספרנים התחילו לצעוק, וכמה מהם ניסו — בחוסר יעילות מוחלט — לירות בי. הם היו צריכים לדעת שזה חסר סיכוי. להגנתם, מעטים האנשים — אפילו בין הספרנים — שרגילים להתמודד עם סמדרי חזק כדוגמתי. מול אחרים אולי הם היו יכולים לשחרר כמה יריות לפני שמשהו היה משתבש. כלי נשק אינם חסרי תועלת לחלוטין בממלכות החופשיות, הם פשוט הרבה פחות חזקים.
הירי — או היעדרו — קנה לי רק כמה שניות. לרוע המזל, שני ספרנים עמדו בדרכי.
"היכון!" צעקתי לתוך עדשות השליח שלי. אחר כך הסרתי אותן והרכבתי את עדשות סופן־הרוח. התמקדתי חזק ככל יכולתי, והעפתי פרץ של רוח מעיניי. שני הספרנים הופלו ארצה, ואני זינקתי מעליהם.
ספרנים אחרים צעקו מאחור ורדפו אחריי כשיצאתי אל מסלול ההמראה. מתנשף, הכנסתי יד לכיס ושחררתי את עדשת לוכד האש שלי. הסתובבתי והפעלתי את העדשה.
היא התחילה לזהור. קבוצת הספרנים עצרה. הם ידעו מספיק כדי לזהות את העדשה הזאת. החזקתי אותה לפניי ואז כיוונתי אותה לאוויר. היא ירתה כלפי מעלה קו של אור אש שפילח את הערפל.
חסר שזה לא אות מספיק טוב, חשבתי. הספרנים התאספו יחד, והיה ברור שהם מתכוננים להסתער עליי, עדשה או לא. הכנתי את עדשות סופן־הרוח שלי בתקווה שאוכל להשתמש בהן כדי להעיף את הספרנים די זמן עד שבסטיל תציל אותי.
הספרנים, עם זאת, לא הסתערו. עמדתי חרד, כשעדשת לוכד האש עדיין יורה באוויר. לְמה הם מחכים?
הספרנים פינו דרך, ודמות אפלה — מוצללת בערפל הסמיך — עברה ביניהם. לא יכולתי לראות הרבה, אבל משהו בדמות הזאת היה לגמרי לא בסדר. הוא היה גבוה בראש מהאחרים, ואחת מזרועותיו הייתה ארוכה מהשנייה בכמה סנטימטרים טובים. ראשו היה מעוות־צורה. אולי לא אנושי. בהחלט מסוכן.
רעדתי ובעל כורחי עשיתי צעד לאחור. הדמות האפלה הרימה את זרועה הגרומה, כמו מכוונת אקדח.
אני אהיה בסדר, אמרתי לעצמי. רובים חסרי תועלת נגדי.
האוויר התפצח, ואז עדשת לוכד האש התפוצצה באצבעותיי מִפּגיעת קליע ישירה של היצור. צעקתי ומשכתי את היד למטה.
לירות בעדשה שלי ולא בי. הוא יותר נבון מהאחרים.
הדמות האפלה צעדה קדימה, ומשהו בי רצה לחכות לראות מה גרם לזרועו ולראשו של היצור הזה להיות מעוותים כל כך. שאר החלקים בי היו פשוט מבועתים עד אֵימה. הדמות התחילה לרוץ, וזה הספיק לי. עשיתי את הדבר החכם (אני מסוגל לזה מדי פעם), וטסתי משם מהר ככל יכולתי.
מייד היה נדמה שאני נמשך לאחור. הרוח שרקה באוזניי באופן מוזר, וכל צעד נראה הרבה יותר קשה מהצפוי. התחלתי להזיע, ועד מהרה התקשיתי אפילו ללכת.
משהו היה מאוד־מאוד לא בסדר. בעודי ממשיך לנוע, מאלץ את עצמי להתקדם למרות הכוח המוזר שגרר אותי לאחור, התחלתי לחשוב שאני יכול להרגיש את הדבר האפל מאחוריי. חשתי בו, מעוות ונתעב, הולך ומתקרב.
בקושי הייתי מסוגל לזוז. כל. צעד. נעשה. קשה. יותר.
סולם חבלים נחבט מטה על המסלול במרחק קצר לפניי. צעקתי וזינקתי עליו, ולָפַתי אותו. המשקל שלי בטח הבהיר למי שלמעלה שחָבַרתי אליהם, כי הסולם היטלטל פתאום כלפי מעלה, גורר אותי איתו, תולש ומשחרר אותי מהכוח שעיכב אותי, יהיה אשר יהיה. הרגשתי את הלחץ פוחת, ואגב מבט מהיר מטה פלטתי נשימת הקלה.
הדמות עדיין עמדה שם, מטושטשת בערפל, מרחק קצר מהמקום שבו הייתי קודם. היצור הרים את מבטו בזמן שנישאתי למקום מבטחים, עד שהוא והאדמה התפוגגו בערפל.
פלטתי אנחת רווחה, וגופי התרפה על העץ והחבל. כמה רגעים אחרי כן נשלפנו הסולם ואני מתוך הערפל, והפצענו לתוך אוויר פתוח.
הרמתי מבט, ולעיניי נגלה הדבר הכי אדיר אולי שראיתי בימי חיי.
