ביקורת ספרותית על חוף רפאים מאת טאנה פרנץ'
ספר טוב

---

אז כתבתי פה מתישהו שאין את הספר האחרון של טאנה פראנץ' בספריה שלנו, ושאולי טוב שכך, כי מספר לספר נהנתי פחות.
אז כתבתי.
הספר הגיע לספריה ולא היססתי אפילו לשניה.
איזה מזל.

***

לטאנה פראנץ' יש שיטה: בכל ספר, היא לוקחת דמות משנה מהספר הקודם ומפתחת לה עלילה משלה.
ב"דומות" זה היה קל: קאסי מדוקס היתה דמות מקסימה שלגמרי דרשה ספר משלה.
ב"בית מספר שש עשרה" זה גם לא היה מסובך מדי. פרנק היה דמות מסתורית ומעניינת.
ב"חוף רפאים" זה כבר מורכב יותר:
מיק קנדי, "סקורצ'ר", מ"בית מספר שש עשרה" הוא, אין דרך יפה לומר את זה, פוץ.
נודניק זחוח ומרובע.
עכשיו לכו תכתבו עליו ספר.
טאנה פראנץ' עומדת באתגר הזה בגדול.
הספר כולו כתוב מנקודת מבטו של סקורצ'ר. הנוקדנות, ההיצמדות לכללים, הזחיחות, הכל שם.
כשכותבים דמות כזאת בגוף ראשון צריך לשמור על איזון מאוד עדין:
הטקסט (או מי שמכונה "המחבר המובלע") צריך לרמוז לנו מאחורי גבו של המספר שהוא אינו מזדהה לחלוטין עם מערכת הערכים אותה מיצג המספר.
אם היינו מאמינים שהטקסט/הסופר/המחבר המובלע הוא-הוא סקורצ'ר, המספר, היינו מעיפים את הספר לכל הרוחות, פשוט כי סקורצ'ר הוא, כאמור, פוץ. נודניק. מעצבן.
צריך ליצור בזהירות פער אירוני מסויים שיבהיר לנו שמה שאנחנו שומעים מפיו של סקורצ'ר הוא סקרוצ'ר. לא הטקסט. אבל הזהירות נדרשת כאן, כי קצת יותר מדי פער, קצת יותר מדי לגלוג - והמספר הופך לקריקטורה נלעגת, ושוב נעיף את הספר לכל הרוחות, כי מי רוצה לקרוא על קריקטורה.
הרבה סופרים היו מעדיפים לכתוב על גיבור כזה בגוף שלישי, או לשלב פרקים מנקודות מבט שונות כדי להקל על השמירה על האיזון הזה.
טאנה פרנץ' בחרה לכתוב את כל הספר כאשר סקרוצ'ר הוא המספר שלו, ועמדה באתגר הזה בהצלחה.
רק על זה - מגיע לה כל הכבוד.

***

כצפוי, במהלך הספר, נלך ונבין איך הפך סקורצ'ר למי שהוא היום, נכיר אותו לעומק, נכיר את החולשות שלו, נבין אותו, אפילו נחבב אותו.
כצפוי מטאנה פראנץ', נבין את זה לאט לאט, צעד אחר צעד, זה לא יוטח לנו בפרצוף, פרטי המידע ישתחררו תוך כדי הסיפור, פרט אחר פרט כדי שנוכל להרכיב את הפאזל בעצמנו.
לא הפאזל של החקירה הבלשית, הפאזל של הדמות הזאת, סקורצ'ר.

***

בתחילת הספר, כאמור, יש לנו פוץ.
מכירים את הבלש הזה, שמכופף את הכללים, ששותה יותר מדי, שעובד לפי קוד משלו?
תשכחו ממנו.
סקורצ'ר עובד לפי הכללים, אוכל רק אוכל בריא, נוסע רק במהירות המותרת, שולט על עצמו תמיד. הרגשות שלו מבוקרים היטב:
"בשבילי לא קיים דבר כזה, מטיל אימה. אימה זה לילדים בליל כל הקדושים. אני פשוט לא לוקח סיכונים" הוא נוזף בריצ'י, הבלש המתלמד שחוקר איתו מקרה רצח מחריד של הורים ושני ילדיהם.
"אני לא מרחם על אף אחד שאני נתקל בו במסגרת העבודה. רחמים הם רגש נעים שגורם לך לחשוב שאתה בחור נהדר, אבל לא מועיל לאנשים שאתה מרחם עליהם." הוא מסביר לקורא.
הכל מבוקר. הכל מנומק.
הוא יורד על שוטר שמתנהל לא נכון בזירת הפשע למען יראו וייראו כל השאר, ואח"כ נותן לו לענות על שאלה לפני כולם כדי לעודד אותו בחזרה.
לא בגלל שהוא בחור טוב, אלא כי זו הדרך להשיג שיתוף פעולה.
הכל מבוקר, הכל מחושב.
את שיעור התיקים הפתורים הגבוה שלו הוא מסביר לריצ'י כך: "מפני שאני שומר על שליטה. על מצבים, על עדים, על חשודים, ומעל לכל על עצמי." ומעודד אותו לחזור לניתוח שלאחר המוות ממנו ברח כל עוד נפשו בו.
ואכן, שליטה היא מוטיב השזור לאורך כל הספר.
סקורצ'ר מאמין גדול ביכולתו של האדם לעצב את חייו. רוב הנרצחים, לדעתו, "הלכו לחפש בדיוק את מה שקיבלו", כלומר - הם כופפו את הכללים כך או אחרת, הם בחרו בזה, כך או אחרת. הם היו יכולים למנוע את זה. היתה להם שליטה, הם בחרו להרפות. איזו בחירה מצערת.
הסימן הראשון למשהו טיפה חריג (אם לא לוקחים בחשבון את הכריכה האחורית שטורחת לספר לנו שבשכונה בה אירע הרצח "התרחש האסון הגדול בחייו שאותו ניסה לדחוק לפינה הרחוקה ביותר בתודעתו". חבל, הייתי מעדיפה לגלות את זה בעצמי) מופיע כשסקורצ'ר מספר לנו כמעט באגביות: "גם הילדות שלי הותירה בי כמה צלקות, אז מה, גמרתי את החיים שלי עם שני כדורים בעורף מהאקדח של ספק סמים כועס? ביקרתי שנתיים אצל פסיכולוג כדי להבטיח שהצלקות ההן לא יעכבו את ההתקדמות שלי בחיים, ובינתיים המשכתי בחיי, התבגרתי ולקחתי את עצמי בידיים" ואנחנו מבינים שסקרוצ'ר, איש הכללים, הלך לפסיכולוג כי הכלל הלא כתוב אומר שהתמודדות עם טראומות מצריכה פסיכולוג, ושהוא שכנע את עצמו שעבר תהליך חיובי ובונה, אבל למעשה לא התחיל להתמודד עם השדים שלו אלא דחף אותם לאיזו מגירה נשכחת ונעל אותה בעזרת המון אמונה עצמית שהוא שולט בלעדי בגורלו.
סקורצ'ר הלך לטיפול כדי ש"הצלקות לא יעכבו את ההתקדמות שלו". לא כדי להתמודד, לא כדי לעבד.
וכמובן, הרגשות שהודחקו במערכה הראשונה ישתחררו ויתפרעו ככל שההצגה תימשך.

למעשה, מאחורי הנוקשות, הכללים, הזחיחות מסתתרת חרדה גדולה.
למעשה, סקורצ'ר, שמאמין כי הוא ההפך הגמור מאחותו חולת הנפש שהחרדות והדמיונות אוכלים בה בכל פה והיא אינה מאבדת שליטה רק מפני שמעולם לא הצליחה להשיג אחת כזאת, דומה לה הרבה יותר מכפי שהיה רוצה להאמין.

"אז למה אתה לא רוצה ילדים?" שואלת אותו אחותו.
"כי הסיכון גדול מדי. הוא גדול כל כך עד שרק לחשוב עליו עושה לי חשק להקיא את נשמתי. זאת הסיבה." הוא מגלה לה את האמת המסתתרת מאחורי הגאווה על כך שהוא נמנע מלהביא ילדים מחשש שתפקודו המושלם כבלש יפגע.

***

סקורצ'ר מאמין שעבודתו כבלש במחלק הרצח היא סימון הגבול, עצירת הפראות החייתית: "הדבר הראשון שעשינו מאז ומעולם, כשהתחלנו להיות אנושיים, היה לצייר קו לרוחב פתח המערה ולומר: הפראות נשארת בחוץ. וגם אני עושה את הדבר שעשו בני האדם הראשונים."
אלא שהחקירה בה הוא עוסק, שבאורח סמלי מתרחשת במקום בו הוא חווה את טראומת הילדות שהפכה אותו למי שהוא, תכריח אותו להסתכל למציאות בפנים. לגלות שהיא אינה מורכבת מסיבה ותוצאה, שדברים רעים קורים והם לא תמיד בשליטתנו, שלא כולם מקבלים את מה שמגיע להם, לטוב ולרע, ובעיקר - שהחיה הטורפת אותה הוא מנסה להרחיק שוכנת, בסופו של דבר בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, בני האדם.
החרדות, הלחצים, הטירוף, הדחפים האובדניים והרצחניים, אורבים במקום נסתר כלשהו בתודעה, מאיימים להשתלט.
האנלוגיה בין סקורצ'ר לאחותו, ובין סיפור הילדות שלהם לסיפור הרצח שבמרכז הספר, מעמיקים את הדמויות. את הסיפור שלהן.

***

ובכל זאת, יש לנו כאן ספר בלשי ובמרכזו תעלומת רצח, ואי אפשר שלא להתייחס לזה.
אז כתבו לפני שהכל היה מאוד צפוי ומופרך.
אני לא מסכימה.
ב"דומות" וב"בית מספר שש עשרה" הרוצחים אכן היו צפויים מאוד.
כאן, והבעיה היא כנראה בי, דווקא הופתעתי.
לא בטירוף, אין פה איזה טוויסט מדהים שנשלף משום מקום, אבל לא ראיתי את זה בא.
בכל מקרה, זו שאלה שולית בעיני.
הפתרון של תעלומת הרצח קשור בתמות המרכזיות של הספר, ביכולת של האדם לשלוט בגורלו, ביכולת שלו ללכוד את החיה הטורפת, הפראית, לאלף אותה, להציב לה גבולות.
עיקר הספר הזה הוא לא ההפתעה של הקלף הנשלף מהשרוול אלא בניית הדמויות והעיסוק בתודעתן, בהתפתחותן, בהתרסקות הבלתי נמנעת שלהן.
ואת זה, טאנה פראנץ' עושה נהדר.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על חוף רפאים