ביקורת ספרותית על דומות - חלק שני - המשך - בלב היער - הבלשית קאסי מדוקס #2 מאת טאנה פרנץ'
ספר טוב

---

****





פעם אהבתי ספרי מתח.

כלומר, אולי גם היום, אבל זאת לא אהבה כזאת של תשוקה, של זרמים בידיים, של לקרוא את הספר בידיים רועדות עד שלוש בבוקר ולהתעורר עם רוק יבש על הפיג'מה וספר מקומט מתחת ללחי. יותר אהבה של פנסיונרים, אהבה-חיבה כזאת, גם מול הפגמים, הריח-מהפה, השלמה שבשתיקה עם ההרגלים המעצבנים וידיעה/תקווה מעורפלת שאולי פעם תרגיש שוב את האהבה ההיא מפעם, דפיקות לב ואבדן שליטה ממכר. רק עם מישהו אחר.

בכל פעם שיוצא לי לקרוא ספר כזה, לפחות בשנים האחרונות, מתחשק לי לפרוש אחרי פרק ורבע. למי יש כוח לעוד איזה רוצח מתוחכם שזהותו תתגלה עשרים וחמישה עמודים לפני הסוף, אפילו באופן מפתיע, אפילו בטוויסט מתוחכם, אפילו בסוף טוב. כל הדבר הזה מייגע ושחוק ועולה על העצבים כמו גרעפס של נקניקיה של ל"ג בעומר. זה לא מגניב, זה לא החיים, זו הדרך הארכאית של סופרים להגיד לנו, בואו נראה אם על הדבר הזה חשבתם. נכון שלא? אה? אה?

אז כן. גם אם לא חשבנו. זה לא מעניין. זה אפילו קצת אידיוטי.

כן, כולל יו נסבו. הנה, אמרתי את זה.

מתח היה פעם נחמד. אולי אפילו יכול להיות, גם בעתיד. אבל תעשו לי טובה, הפעם בלי רוצחים סדרתיים, פרופיילרים משטרתיים, בלש אלכוהוליסט, פתולוגית סקסית, תאומים זהים, די.אנ.איי משוכפל, שחיתות בצמרת, אבקות, רעלים, זיהוי פלילי, קבר ביער, רצח מהעבר, קורבן עיוור, סירות משוטים, בקתות מבודדות... בלי. בלי. אני לא יכול לשאת את זה. זה מעורר בי רצון לרצוח מישהו, וללכת לכלא אחרי שהשארתי את טביעות האצבעות שלי בכל מקום כדי שלא לעורר אפילו את הספק הכי קטן שזה אני. הנה, אני מודה. זה אני. בבקשה אל תכתבו על זה ספר.

אז מה נשאר? נשאר לקרוא ספרים טובים. גם מתח זה בסדר. רק שיהיו טובים.

זה, למשל, ספר טוב. הוא כתוב מעולה, יש בו דימויים טובים, התרגום מצויין, הוא אינטיליגנטי בלי לנופף בזה, התעלומה לא מספיק חשובה או מסקרנת כדי שתהרוג את עצמך בתחרות האינסופית הזאת מול עצמך ("כמה מוקדם חשדתי שההוא זה הרוצח"), ואפילו יותר מזה, בין המשפטים גם הצלחתי למצוא עמוד או שניים שאשכרה גרמו לי להרהר בהם אחר כך. הם היו לא פחות מעמוקים.

טאנה פרנץ' כתבה את "בית מספר שש עשרה" שהרשים אותי. גם הוא היה ספר מתח, אבל כמו שכתבתי כאן בפסקה הקודמת, היו בו מספיק דברים טובים כדי שיהיה אפשר להתעלם מהעובדה המצערת הזאת. אחר כך קניתי בטעות ספר של ניקי פרנץ' שלא יכולתי לצלוח בו את עמוד 30, ולקח לי איזה חצי שנה להבין שזו לא אותה סופרת ורק התבלבלתי בשם.

הבעייה בספר הזה, אחרי כל הטוב שלו, זה שהוא יושב על אחד הרעיונות הדביליים ביותר שנכתבו בעת כלשהי על ידי אדם כלשהו במהלך ההיסטוריה. זה כאילו אורן חזן, מיקי זוהר ומיקי מאוס חשבו על משהו ביחד, והחליטו שזה לא מספיק אמין וזרקו את הנייר ואז הוא התעופף עד לדבלין וטאנה פרנץ' מצאה אותו כשהיא יצאה לטיול עם הכלב והלכה לרב של דבלין שיתרגם לה את זה מעברית ואמרה לעצמה, וואללה, יש בזה משהו. ככה.

אבל היא הצליחה להוציא מזה משהו. שהצלחתי לסיים והוא היה דווקא ממש לא רע, כמעט חמישה כוכבים אבל 1. הרעיון הדבילי. 2. 150 עמודים ארוך מדי. 3. קצת פטפטני.

יאללה. תעשו לעצמכם טובה, ותשתו קפה קר.

*****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על דומות - חלק שני - המשך - בלב היער - הבלשית קאסי מדוקס #2