בסוף הבנתי שלא אגיע לסוף הספר וגם לא מעניין אותי מה קרה בסוף. זה קרה בעמוד מאתיים תשעים ומשהו, מספר מכובד שמצביע לרוב על קרבה לכריכה האחורית (לא במקרה דנן).

נכון שטאנה פרנץ אוהבת ספרים עבי כרס, בדיוק כמו שאני אהבתי בגיל 17. אבל אפילו לכוח הסבל שלי יש גבולות ברורים, שלא לדבר על כך שאני כבר לא חייבת לגמור מהצלחת, רק כי שילמנו על בד אנד ברקפסט או לסיים ספר רק מפני שרכשתי אותו.

כאמור, ההחלטה ג

תראו מה זה, אני כאן. איפה הייתי ומה עשיתי? בעיקר קראתי המון ספרים ולא הצלחתי לעכל אותם לכדי מחשבה קוהרנטית שראוי להעלות על הכתב. אבל אני כאן, המון, ורוצה לכתוב. אז הפעם, רגע לפני שאתחרט ואחליט שגם פה אין לי באמת מה לומר - רק להיאנח בשביעות רצון ולומר אחאח איזה כיף זה לקרוא - אני אברבר. קצת. לא באופן קוהרנטי במיוחד, סתם ביקורת אווירה שכזו, הערצה שכזו, תענוג שכזו. לא יהיה פה תיאור של קו העלילה או כל

"הסיפור שלפנינו מתחיל בשנת 1469, השנה החמישית לשלטונו של הקיסר צֶ'נְג-חוּאָה, כשטָאן יוּן-סְיֶין הייתה בת שמונה"
כך מתחיל הסיפור שמסתיים בשנת 1,554, ומלווה את מסע חייה של טאן יון-סיין לאורך ארבע העונות שלה אלו התקופות בחיי האישה הסינית לכל אורכם:
'ימי החלב' (ילדות הכוללת את ימי קשירת הרגליים - וזה בתנאי שהילדה היא בת למשפחת מעמד מכובד ו"זוכה" בעינויי יצירת המום בכפות רגליה).
'ימי איסוף השיער בס

למה אנחנו מצפים מספר חדש של טאנה פרנץ'?
אנחנו מצפים לספר טוב, זה קודם כל.
אנחנו מצפים לספר בלשי, אבל אנחנו לא מצפים לטוויסטים מדהימים, לגילויים מפתיעים, לרוצח שיהיה ההוא שדווקא בכלל לא חשבנו עליו וממש לא חשדנו בו.
להפתעות אנחנו מצפים מאגתה כריסטי, קוסמת הטוויסטים והמהלכים הבלתי צפויים.
טאנה פרנץ' היא לא קוסמת של הפתעות בלשיות.
היא קוסמת של מילים:
"פסים אלכסוניים לבנים נשפכים מבעד לאשנב דמוי

פגישות מחזור הן דבר מוזר למדי. קודם כל, לא כולם מגיעים בכלל. מגיע מי ששנות בית הספר היו שנים טובות עבורו ויש לו נוסטלגיה חיובית, ומי שיש לו תעודות מההווה שלו ויכול לנפנף בהצלחה מבחינת עיסוק או משפחה, ועדיף בשניהם גם יחד. יותר נכון אולי לומר שמי שמרגיש כישלון בחייו - אם בגלל רווקות או גירושין ואם בגלל מקצוע פחות אטרקטיבי או חלילה מובטל - ידיר רגליו מכינוסי מחזור למיניהם. הוא לא צריך שהחנון של השכבה

#
טאנה פרנץ' היא סופרת מצויינת, הכותבת לכאורה מותחנים. ספריה הם למעשה רומנים עם תעלומה, שאינם מזניחים את הדמויות ואינם מתעלמים מהרקע הפיזי או הנפשי שלהן. כתיבתה טובה והיא מעלה דילמות די מורכבות בספריה. היא כותבת על מה שמוכר לה – אירלנד והחברה האירית – ואינה מתפתה להעביר את הסיפור לרקע יותר נוצץ, כמו חלק מכותבי המותחנים המרגישים שהם חיים בפריפרייה (יחסית לארצות הברית) כמו ז'ואל דיקר או גיום מוסו.

#
בספרי מתח נהוג להציג תחילה את "סביבת העבודה": הרקע, הכללים והתנאים לפיהם יפעל הסיפור מוצגים לפני הקורא – לפעמים עם האירוע הנפשע, לפעמים בלעדיו. סופרים טובים מצליחים לבנות סביבה ותנאים שהקורא לא ימצא את עצמו מנוכר לסביבת הסיפור ולא ירגיש שמזלזלים באינטליגנצייה שלו.

סופרים טובים יצליחו לספר סיפור מקורי על רקע אמין. כך שאפשר להרכיב מין "חלון ג'והארי" בין הרקע (על הרצף בין אמין למופרך) לבין הסיפ

ספר מרתק על לידתה של האימפריה המונגולית – היסטוריה שלא הייתה ידועה לי, ואיננה ידועה, לדעתי, לרוב הקוראים הישראליים.
למעשה, ספר זה הינו הספר השני מתוך חמישה, שחיבר המחבר קו איגולדן על לידתה של האימפריה המונגולית. נכון להיום, רק שני הספרים הראשונים מתוך החמישה תורגמו לעברית – תרגום ממש טוב. שלושת הספרים הבאים בסדרה, ועוד ספרים היסטוריים רבים של הסופר הטוב, קון איגולדן, מחכים, כנראה, למתרגמים טובים.

אדוני הקשת, הספר השני בסדרת "לידתה של אימפריה", הוא המשך מושלם – אם לא אף מעולה יותר – לכרך הראשון המעולה (שכבר כתבתי את דעתי עליו: קלאסיקה מודרנית של הרומן ההיסטורי. קון איגולדן, במיומנותו הבלתי נתפסת, לוקח את הקורא צעד נוסף אל תוך לב האימפריה המונגולית המתהווה, ומצליח להפוך כל דף למסע של תגליות, מתחים והתעוררות רגשית. הספר הזה אינו רק המשך; הוא התרחבות מרהיבה, שמעשירה את העולם שבנה בספר הראשון ו