ביקורת ספרותית על אנחנו נגדכם - עיר הדובים #02 מאת פרדריק בקמן
ספר מעולה

---

תודה לאל שנמחקה הביקורת הראשונה שניסיתי לכתוב על הספר הזה, היא הייתה גרועה, ופרקתי עליה כבר את כל מה שלא באמת מעניין אף אחד.
עכשיו אפשר לגשת לעניין ברצינות.

ממש נהניתי מהספר הזה.
אני ממש עפה עליו עכשיו.
הוא פשוט...כבד, אבל בקטע טוב, יש בו חתיכת משקל, או במילים אחרות - בשר.

כמו הספר הקודם, עיר הדובים, גם בספר הזה פרדריק משום מה חושב שזה בסדר לרמוז בבוטות על מה שהולך לקרות לפני שזה פאקינג קורה.
די, אני מבינה שזה טוב למתח, אבל זה לא טוב לי, תפסיק לרמוז שאנשים ימותו! זה לא בריא לי!!
טוב, לפחות הוא הורג אותם מהר...את זה אני אתן לו.

ממש אהבתי את עיר הדובים, אז בהתחלה לא הבנתי למה נתתי לו רק ארבעה כוכבים, כי ממרחק הזמן - הוא היה פשוט מעולה.
אבל אז נזכרתי, שבאמת לקח לי הרבה זמן להיכנס אליו, שהיה לי מאוד קשה בכלל להתחיל לקרוא אותו.
הסיבה היחידה שאכן קראתי אותו בסוף, היא כי ראשית, היקום שלח לי סימנים, בשיא הרצינות; קיבלתי את הספר הזה בטעות במשלוח שהזמנתי מידיעות ספרים וכבר היה לי עותק שלו בבית, אז שני עותקים של אותו ספר שאני משום מה לא מצליחה להיכנס אליו ואני מרגישה רע לגבי זה כי קניתי אותו רק בגלל הכריכה - זה היה חתיכת מסר, והמסר הראשון מהיקום של - את חייבת לקרוא אותו! אל תוותרי!
המסר השני מהיקום היה כשבדיוק שהחלטתי לנסות לקרוא אותו שוב, הפעם חמושה במרקר שנטשתי במהרה, מישהי העלתה ביקורת על ספר ההמשך "אנחנו נגדכם", ולא ידעתי בכלל שיש המשך לעיר הדובים אז קראתי את הביקורת וקרה שנחשפתי לחתיכת ספוילר.
הספוילר הזה גרם לי לרצות לקרוא את העיר הדובים, ואכן כשידעתי מה הולך לקרות, היה לי יותר קל לקרוא ולהגיע לחלק הזה, כי הייתי סקרנית בקשר לאיך שזה יקרה, ואז משם הספר כבר "הכה" בי.

זה הקטע אם הספרים האלה, שניהם ממש נכנסים בך ברצינות רק באמצע, ההתחלה הייתה נורא איטית, אבל בקטע טוב, בעיקר אם אתה נהנה מפשוט להיות בעולם הזה.
אני נורא נהניתי מהעולם הזה, וההתחלה מצד אחד הייתה איטית, ברמה שידעתי שאם הייתי קוראת אותו מיד אחרי הספר הראשון - לא הייתי מסוגלת לסבול את זה, אבל מצד שני...היא בנתה בסיס מורכב, הציגה דמויות חדשות, בדרכים מקוריות יש לציין, ונתנה לי תחושה כזו של- "אין לי מושג מה הולך לקרות עכשיו, הכל כל כך באוויר".

יש לי שני דברים עיקריים להגיד לכם:
1. אם אתם רוצים לקרוא אותו, אל תקראו אותו מיד אחרי שסיימתם את עיר הדובים, אלא אם כן יש לכם זיכרון פח.
אני באמת ממליצה לקחת הפסקה ארוכה, להרגיש שכבר שכחת קצת ממה שקרה, ורק אז להיכנס לספר הזה, אחרת ההתחלה תרגיש מעצבנת.
משהו באיך שהוא מתאר את הדמויות באותן המילים בדיוק כמו בספר הקודם...אני יודעת שזה היה מאוד מפריע לי, אם לא הייתי צריכה שהוא יזכיר לי את הדמויות אחרי התקופה הארוכה שעברה מאז שקראתי את הראשון.

2. אם אהבתם את "עיר הדובים", אין סיבה שלא תאהבו עוד יותר את "אנחנו נגדכם".
וכדי להסביר זאת, אני אצטרך להיכנס קצת לספוילרים של הספר הראשון אז...
אני באמת אנסה לדבר עליהם במעומעם ככה שהם לא יהרסו לאף אחד, אבל מכאן ואילך זה באחריותכם אם לא קראתם את הספר הראשון.

**אזהרת ספוילרים לעיר הדובים**

הספוילר שגרם לי לרצות לקרוא את העיר הדובים, היה על האונס שעומד לקרות בספר הזה.
מהביקורת שקראתי(שאתם יכולים למצוא כאן באתר), נחשפתי למי הולך לבצע את האונס, וזה הפך את העניין למעניין עבורי, ומשום מה גרם לי לרצות לקרוא אותו.
אני יודעת שיש דיון מסוים בקרב אנשים מהדור שלי, על האם צריך לכתוב אזהרת טריגרים על ספרים, ואני לא רוצה להיכנס אליו, אבל כן אולי רוצה קצת לדבר על איך זה היה עבורי לקרוא את זה.

האונס עצמו, לא ממש הזיז לי, כי ידעתי שהוא הולך לקרות, ידעתי מי הולך לעשות אותו, לא רציתי שהוא יעשה את זה כי איכשהו - למרות שידעתי שזה מה שהוא הולך לעשות, עדיין בקמן איכשהו גרם לי מאוד לחבב את הדמות.

יש אווירה נורא קרה בספרים האלה, גם בגלל כי העיירה הזאת חורפית רוב ימות השנה, וגם בגלל הכתיבה הנורא אנושית מצד אחד, אבל גם נורא אובייקטיבית ולא מעורבת רגשית בכלל - ואני חושבת שזה מצוין.
בקמן כותב על נושאים נורא גדולים ומורכבים בצורה כל כך מציאותית, ואם להשתמש במילים מאחור:
"מלא בחמלה אינסופית ובתבונות אנושיות וחכמות".

אני חושבת שיש הרבה דברים לומר על בקמן כסופר, אבל זה רק כי הבן אדם מוכשר ברמות שאין לתאר.
אני שונאת לקרוא ספרים שגברים כותבים, כי הם...פשוט תמיד חסר להם משהו, אבל אצל בקמן זה לא ככה.
הוא פשוט שם, נוכח, לא כגבר, אלא כסופר שיודע ומבין את העולם שהוא בונה ואת הדמויות שלו ברמה שסופרים אחרים יכולים רק לחלום עליה.
הוא כן כותב ממרחק, אנחנו לא מתקרבים יותר מדי לשום דמות, אבל כן יש כאלה שהוא נותן להם יותר "זמן מסך" מלאחרים, אבל זה רק כי הצד שלהם בסיפור יותר רלוונטי.
בגלל שיש הרבה דמויות, הוא לא יכול להקדיש יותר מדי זמן לאף אחת מהן, כי אין בספר הזה דמות ראשית.
הדמות הראשית היא העיר עצמה.

בכל אופן, לכתוב על הנושאים האלה, זו חתיכת אומץ, בעיקר עבור גבר.
הוא מייצג את הקולות של כל כך הרבה אנשים, לא רק נשים, שזה פשוט מדהים כי הוא נותן לך הרגשה שהוא פשוט באמת - מבין את כולם.
מבין מה זה להיות בן אדם, מה זה להיות בעל, מה זה להיות אם, מה זה להיות נערה בת שש עשרה שחוותה אונס ועכשיו עוד צריכה לסבול מהסביבה שמאשימה אותה על זה שהיא נאנסה, וקוראת לה בשמות.

כאילו, זה בעיניי הטריגר לעיר הדובים, לקרוא איך אנשים פשוט בחרו בצד של האנס, כי היה להם נוח להחליט שהוא לא עשה את זה, ושהנערה היא "זונה" שמשקרת...זה היה פשוט כל כך כואב, כל כך אמיתי, וכל כך מביך עבור האנושות.

בספר הזה, זה כבר פחות העניין.
הוא עבר לנושאים אחרים, תוך כדי שהוא עדיין מספר גם את הסיפור של הדמות הזאת שנאנסה, אבל גם...קצת עובר הלאה מזה, לדברים יותר חדשים ומורכבים.
בנג'י הוא הדמות האהובה עליי, עדיין, עכשיו נזכרתי שכתבתי את זה גם בביקורת על הספר הראשון.
בקמן...וואי, היה בא לי למות מכמות הפעמים שהוא הפחיד אותי שמשהו הולך לקרות לדמויות שאני אוהבת.
הוא קצת עובד עליך לפעמים, אתה לא באמת יודע מה הוא תיכנן עבור הדמויות, ואני באופן אישי הייתי ממש חרדה לבנג'י.

הספר היה כל כך מורכב ועשיר, כל כך טוב, כל כך יותר מרק סיפור...
אני לא יודעת איך לתאר את זה כי אני-
כי אין לי אוצר מילים מפותח כמו שהייתי רוצה, אבל כל פרק...הוא ממש פרק, גם אם הוא קצר, כי הסיפור מסופר על ידי "מספר יודע כל", וכל פרק הוא מתחיל לדבר בצורה כזו פילוסופית, ואתה לא יודע לאן הוא יקח את הפרק הזה, ועל מי הוא ידבר הפעם.
הוא פשוט מקיף הרבה נושאים...
וזה לא בקטע של- "בואו אני אלמד אתכם משהו קוראים יקרים", אלא- "בואו, תנו לי להראות לכם איך הדברים באמת ניראים, וכמה שזה הרבה יותר מורכב במציאות".

השמות של הפרקים הרגו אותי!!!
אתה יודע לקראת מה אתה הולך לפי הכותרת של הפרק, ולפעמים זה פשוט מפחיד!
הכותרת מרמזת דברים, לפעמים זה ברור וצפוי כמו: "אלימות", לפעמים זה קצת מעורפל כמו: "היא הורגת אותו שם", ולפעמים זה ממש מבעית כמו: "ואז הוא לוקח את הרובה והולך ליער".
זה משהו שעדיין לא החלטתי אם אני אוהבת או לא, אבל זה כן מוסיף מתח.

כאילו, פרדריק בקמן כותב מצוין בעיניי, כל כך שואב, כל כך אנושי, באמת מלא חמלה...אני רק לא בטוחה שהסגנון שלו הוא לכולם.
אבל השורות מכות בחזה, לפעמים זה כי הן כתובות נהדר, ולפעמים זה כי המילים הנכונות נכתבו במקום הנכון על הדמות הנכונה שאליה אתה כבר נקשרת רגשית.

אני באמת לא רוצה להגיד שום דבר על העלילה של הספר הזה.
אבל אני אנסה להגיד משהו...
אז סיימנו את הספר הקודם בנקודה שבה מועדון ההוקי של עיר הדובים מתפרק, כי השחקנים מהספר הראשון עבורו לשחק עבור הקבוצה המתחרה.
המאמן התותח שלהם פרש, ולקח איתו את השחקנים הכי טובים למועדון של העיר היריבה, ואומנם יש כמה שנשארו נאמנים, אבל ספק אם יהיה אפשר לבנות קבוצה ממי שנשאר.
המתיחות בעיר הדובים נורא גבוהה בגלל המתח בין שני הקבוצות היריבות, ועיר הדובים עדיין נמצאת במשבר כלכלי וכולם פשוט נשענים על ההוקי כמשהו שיציל אותם, ויחיה שם את הכלכלה.
בהתחלה זה מה שאנחנו בעיקר קוראים עליו, על המתיחות הזאת בין הקבוצות ועל ה-"איך ממשיכים מכאן?", שהמועדון צריך להתמודד איתו.


נהניתי מ"אנחנו נגדכם" יותר מ"עיר הדובים", פשוט כי כבר הייתי בקטע שלו מההתחלה ולא היה צריך לנסות לשכנע אותי.
אני לא יודעת אם יהיה ספר שלישי, אבל אם כן, אני הראשונה בתור.
אני רוצה סדרה של לפחות שמונה ספרים מהסיפור הזה.
נראה לי שזה כי הסגנון הזה, כל כך שונה ממה שאני רגילה אליו, שהספרים האלה פשוט נהיו מיוחדים עבורי כי הם סוג של "מנה" שאני לא יודעת איפה עוד להשיג.
אני לא רוצה שזה ייגמר לעולם.


אה, שכחתי לשלב ציטוטים שאהבתי מהספר.
לא נורא, אני פשוט אכתוב אותם עכשיו כמו רשימת מכולת.
הציטוטים כתובים באופן אקראי ולא לפי מיקומם בספר...
הציטוט הרביעי כולל את השמות שחסכתי מכם לגבי האונס שמתרחש בספר הראשון.
אז אם אתם לא רוצים להיחשף לספוילר הזה, תעצרו בשלישי.


1."הן חייבות להחזיר לעצמן את הדברים שהוא הפקיע מהן: את השקיעות היפות. את היכולת להיות לבד. את האומץ להרכיב אוזניות בחושך, את הביטחון לא להעיף מבט מעבר לכתף. הן רצות במקומות מוארים, הן מקשקשות, אבל חושבות את אותן המחשבות: שבנים לא מחפשים מקומות מוארים, זאת לא בעיה בחיים שלהם. כשבנים פוחדים מהחושך זה בגלל מפלצות ורוחות רפאים, כשבנות מפחדות מהחושך זה בגלל הבנים."

2."גברים לא מבינים את משקלם, לא מבינים את החרדה הפיזית שהם מעוררים כשהם מועדים פנימה שתויים."

3."הוא כמו כל בני השמונה עשרה. מתנדנד על הגבול שבין היבריס לתהום."

4."קל יותר להכחיש, לשכנע את עצמך שמדובר ב'אירוע בודד'. אנה חולמת להרוג את קווין במכות בשל מה שעולל לחברתה הטובה, אבל יותר מזה היא משוועת למחוץ את העיר כולה, שבחסותה מתנהל ציד המכשפות הזה. האידיוטים האלה לא יגיד שקווין חיסל את מועדון הדובים, הם יגידו ש'השערורייה' חיסלה את המועדון. כי הבעיה האמיתית שלהם היא לא שקווין אנס, אלא שמיה נאנסה. לולא היתה קיימת, כל זה לא היה קורה. הנשים הן תמיד הבעיה, בעולמם של גברים."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על אנחנו נגדכם - עיר הדובים #02