ביקורת ספרותית על אנחנו נגדכם - עיר הדובים #02 מאת פרדריק בקמן
ספר טוב

---

"הדבר הכי גרוע מבחינתנו הוא שאנחנו תלויים בכם. שהמעשים שלכם משליכים על החיים שלנו. כלומר לא רק לאנשים שבחרנו לחיות לצידם יש השפעה על החיים שלנו. גם אתם, האידיוטים, משפיעים על מה שקורה לנו. אתם, שעוקפים אותנו בתור, שלא יודעים לנהוג, שאוהבים סדרות טלוויזיה גרועות, שמדברים בקולות רמים מדי במסעדות, שהילדים שלכם מדביקים את שלנו בשפעת בגן. את, שלא יודעים לחנות כמו שצריך, שגונבים את העבודות שלנו ומצביעים למפלגה הלא-נכונה. גם לכם יש השפעה על החיים שלנו, מדי שנייה. ובגלל זה אנחנו שונאים אתכם".

בראשית ימי הקורונה, בעת ששבדיה בחרה בנתיב טיפול שונה ממדיניות הסגרים של רוב מדינות העולם, הסבירו לנו השכם והערב שהשבדים, הם לא כמונו. הם אחרים. הם לאום קטן והומוגני, ולכן אפשר לפנות למצפון שלהם, ולצפות שהמגפה שהיה מרוסנת ולא תתפשט. לא כמו במדינה מזרח תיכונית עם רשתות חברתיות צפופות, שסעים גדולים וחוסר ציות מובנה. לא עברו שנתיים, ופרדריק בקמן השבדי מוציא מתחת ידו ציטוטשהיה יכול לתאר את המציאות היומיומית בישראל. כך שאולי הם לא כל כך שונים.

לפני שאתחיל את הסקירה אגיד שאהבתי את הספר הזה מאוד. נאמנה עדיין לרוחו של חוקר הספרות איזר אגיד שהקריאה שלי ביימים אלה מאוד רגשית ורגישה, בעיקר בנושאי משפחה ושהספר נגע בכל הנקודות המעסיקות לי וכואבות אצלי ברגע זה. אפילו בכיתי כמה פעמים במהלכו. יכול להיות מאוד שאנשים שונים ירגישו אחרת ממניי בזמן הקריאה. אפילו יתכן שאני עצמי של תקופה אחרת לא הייתי אוהבת את הספר הזה כפי שחיבבתי אותו כשקראתי במהלך השבת.

גיבורת הספר היא עיירה שבדית פיקטיבית ונידחת בשם "עיר הדובים". עיירה שכבר כתבו עליה ספר אחד, שאותו לא קראתי וזה לא הפריע לי שלא קראתי אותו. בעיירה אין הרבה דברים, בטח לא מקומות בילוי. רק מפעל כושל או שניים, פאב כושל, וקבוצת הוקי שממלאת את כל הווית תושבי העיירה. ויש גם "הם" - העיר הסמוכה ששמה הד שגם לה יש קבוצת הוקי, ושלמועצה נראה שיהיה יעיל וחסכוני יותר לתפעל רק קבוצה אחת, ולא שתיים. בזה מתחיל הספר, ברצון לסגור את הקבוצה, ובפוליטיקאי שבוחש בקדרה ונחוש לפתוח אותה מחדש, על מנת לגרוף קולות. הוא מביא תורם שישלם את החובות, מאמנת שנויה במחלוקת שתגייס את השחקנים, כולל אחד שכבר נתפס על אלימות ונמצא למעשה במוסד לשיקום עבריינים. וכך נפתח מחדש המועדון.

הסיפור מסופר מפיו של מספר יודע כל ויודע עתיד, שמשקיף על העיירה במבט שחלקו אמפתי וחלקו ציני שיודע את טבע האדם. הוא מתאר את העלילה במעקב אחרי מגוון דמויות - בעיקר מנהל מועדון ההוקי פטר אנדרסון ומשפחתו שמתערערת לאחר אונס שחוותה מיה ביתו בת ה-16, סייפור שמשסע את העיירה ומפרק את המשפחה, ויש גם את אנה, החברה של מיה, את רמונה בעלת הפאב, מספר שחקני הוקי בעבר וכאלה שרוצים להיות, וכמה אוהדים. אין ממש דמות ראשית, למרות שמיה ואנה מופיעות די הרבה. המספר עובד בדילוגים, קוטע את הסיפור ועובר מפה ולשם ומשלב נבואות מהעתיד הקרוב של עוד כמה שעות ומהעתיד הרחוק של עשרות שנים קדימה.

בנוסף למספר הזה יש קול נוסף, קולקטיבי, קול שמדבר ב"אנחנו" ומתאר את מחשבות העיירה, האנשים, אולי זה אדם אחד שלוח לעצמו לדבר בשם כולם, אין לדעת. זה קול מהדהד, פילוסופי קצת, ובה בעת מציאותי ומריר. זה הגיבור האמיתי של הסיפור ה"אנחנו" חסר הפנים, הקולקטיב שלנו (מי שלא נהיה) שהוא נגדכם (מי שלא תהיו), והספר מפרק את המורכבות הזאת, את הרע ואת הטוב בשותפות בהמון, את התמיכה שיא נותנת כמו גם את ההשתקה והעידוד ליצירת עוולות.

===
ידיו של בנג'י נבלעות בכיסי הג'ינס, קולו מאבד משנותיו.
"איזה מין אדם הוא היה?" שואל הילד.
האישה המבוגרת נאנחת.
"לא מהטובים. גם לא מהגרועים."

===
אלה הדמויות בספר הזה. חוץ מדמות אחת שהיא רק רעה, שחורה משחור, כל השאר נמצאים על ספקטרום רחב של אפורים. לכל אחד יש נקודות טובות, ורעות. כל אחד מביע נאמנויות כפולות וחווה מורכבות, זה מה שעושה את הספר טוב בהרבה. כי נניח "איש ושמו אובה" הסתחיל טוב והסתיים בסוג של דייסה עליזה ושמחה שאנשים שמרנים הופכים פתאום להיות ליברלים ומכילים, והספר "בריט מארי היתה כאן" הוא כולו דייסה כזאת. אז כאן אין דייסה. אנשיים הם אנשים, אומר בקמן. אם יש שינויים, אז הם קטנים ונקודתיים. לנשים עדיין יהיה קשה יותר, להומוסקסואלים תהיינה בעיות בחברה, מי שעברה אונס לא תמיד תקבל את התמיכה החברתית שהיא צריכה, וקבוצת הוקי כושלת צריכה יותר מתורם נדיב וסופר בזאנר קליל כדי להצליח.

מורכב, לא תמיד נעים לקריאה, עמוס טריגרים - תקיפה מינית, אלכוהוליזם, התמכרות, הזנחה הורית, אובדנות - הכל נמצא שם, אבל זה רחוק, באיזו עיירה קטנה ודימיונית בשבדיה הצפונית. ואולי לא רק שם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אנחנו נגדכם - עיר הדובים #02