הספר מתחיל כמו ספר נוסחה.
כותרת הנוסחה: "המטמורפוזה של האיש האנטיפתי".

מרכיבי הנוסחה: קחו איש או אישה (אני אשתמש בלשון זכר כדי להקל) רצוי קשיש (אם כי רוב הקשישים אינם משתנים) בעל אופי מסוגר, אנטי חברתי, קשה, בודד, תצוותו לו ילדים או בני נוער או משפחה צעירה וקולנית (רצוי ממעמד נמוך יותר משל הקשיש) ואחרי תקופה נוצר קשר הדוק ביניהם, החשדנות מתמוססת והקשיש, ראה זה פלא, משתנה לחלוטין.

אתם חושב

יצא לכם פעם לנשוך את הלשון?
זה כואב, ואפילו מאד, ויכול לגרום לדמעות בעיניים....
הקטע המענין הוא שאם תנשכו את הלשון בכוונה, ואפילו חזק,
זה לא יכאב ובטח ובטח לא יעלו דמעות.


וזה למה?


כי כאלה אנחנו,

כשזה מפתיע אותנו, זה כואב,

----------------------------------------

הספר הזה הפתיע אותי,
בריט מארי הפתיעה אותי,
היא הפתיעה אותי ביכולת שלה להיכנס לי ללב,
וזה כאב, ואפילו מאד,

לאחר שקראתי את ספרו הקודם של הסופר "איש ושמו אובה" ואהבתי, הגעתי לספר הזה עם ציפיות מסויימות ולצערי התאכזבתי.
קודם כל, התחושה שהנושא חוזר על עצמו: אדם מבוגר עם מוגבלות חברתית שאיכשהו מוצא את עצמו בסיטואציה לא שגרתית ואז מגלה עולם חדש, נשמע לכם מוכר?
אבל מעבר לחזרתיות, מה שעבד מצוין אצל אובה, לא עבד בספר הזה. כל מיני משפטים שחזרו על עצמם כל הזמן והסיפור עצמו שהוא בהחלט בעל פוטנציאל איכשהו לא הגיע

בואו נדבר רגע על הספר "איש ושמו אובה". שמתי את הספר ברשימה שקראתי לה "אהובי תשעה", כלומר משנת 2015, וכתבתי שם איך אובה מזכיר לי בהרבה קווי דימיון את אבא שלי ואת חמותי. אנשים שמסיבות מולדות או בשל אירוע קשוח בחייהם, או גם וגם הופכים להיות קצת נוקשים. אובה מקפיד על נהלים, גם עבור עצמו וגם עבור אחרים, ממעט בדיבור, וכשהוא מדבר זה יותר נזיפה, ובגדול הוא בן אדם לא נחמד. במהלך הספר מתקלפת ממנו הקליפה, בע