הספר"הלהב עצמו" מאת <mark>ג'ו אברקרומבי</mark> הינו הכרך הראשון בטרילוגיית "החוק הראשון". שם הספר נגזר מתוך הציטוט "הלהב עצמו מעורר לאלימות" (הומרוס). עלילת הספר הינה מרתקת ועוסקת, כדרכם של ספרי פנטזיה, בעולם מלא קסם ודמיון, אולם כפי שעשה ג'ורג' ר. מרטין בסדרת "שיר של אש ושל קרח", בחר אברקרומבי לכתוב סיפור מציאותי, אכזרי ומלא הומור שחור. הטוב והרע, כמו בחיים, הם שאלה של פרספקטיבה. ממלכת ה"איחוד" (בת דמות של אי

נראה היה לי כי ספרי הפנטזיה למיניהם (למבוגרים בעיקר) מיצו כבר את עצמם לעייפה. הם או שטחיים, או מטורפים או שהם משדרים תחושה שהיית שם כבר ורק השמות התחלפו. מבחינה זו טרילוגיית החוק הראשון של <mark>ג'ו אברקרומבי</mark> היא בהחלט שונה ומרעננת.
הטרילוגיה מתחילה מאיזשהו מקום באמצע, בלי לנסות להסביר מה היה קודם, ובזה היא בהחלט מאתגרת את הקורא. היא גם מסיימת בסוף הנראה מעגלי אבל כזה שנותן פתח להמשך. האלמנטים המרכיבי

#
יש תקופות בהן יש צורך בפטיש חמש קילו לפחות, כדי לצלוח. ככל שהזמן עובר נעשה לי יותר קשה. לצורך הזה יש לי כמה ספרי פנטזיה שמורים, שמחכים חודשים ואף שנים שיגיע זמנם להיקרא. אני כבר לא זוכרת למה קניתי אותו, אם קניתי או קיבלתי מתנה ("עברית" מפנקים מפעם לפעם את קוראיהם במתנות) אבל הגיע זמנו בגדול. רציתי עולם אחר מזה שאני מנסה ללא הצלחה להתרגל אליו בשנה וקצת האחרונה, וקיבלתי. כל מה שאני לא אוהבת בספרי

****





הספר הראשון היה מסקרן. שונה, זה בטוח. חסרו בו כמעט כל הדברים שהופכים פנטזיה לשגרתית או לכזו שמתאימה לקריאה של בני נוער. אין טוב, אין רע, אין כוחות על שמתגלים לאיטם אצל נער או נערה שעולים לגדולה בזכות אומץ לבם אל מול אוייב מרושע ורב עוצמה. הספר השני המשיך את אותו קו, והספר השלישי חתם את הטרילוגיה בכבדות ורצינות תהומית של אבן גדולה שמונחת על באר שמובילה לעומק השאול. רק שמישהו לא יגול

****





למרות שהספר הזה לוקה בנקודות הדמיון (או חוסר דמיון) האוויליות והמוכרות לעייפה מכמעט כל ספר פנטזיה שנכתב מטולקין ועד ג׳ורג׳ מרטין (אבירים, טירות, חרבות, ימי הביניים בעולם-דמוי-כדור-הארץ, קצת קסם וכל זה), אני חייב להודות שבמהלך הקריאה לא יכולתי שלא להישבות בקסמיו, מאחר ש<mark>אברקרומבי</mark> (שם נפלא) מצליח לצאת מהשטאנץ הצפוי ביותר מדרך אחת, ובכך לטפס לליגה של הגדולים וגם לשוות לעצמו סגנון ספרות

התקציר עורר את סקרנותי, ובו כתוב כך:

בעולם קסום ורב דמיון, קוסם רטנן, ברברי קטלני, אציל יהיר ובחורה רבת מעללים יוצאים כדי לחפש...
לא קראנו את זה כבר?
הם בטח גם יוצאים להרפתקה מסתורית שתוביל אותם לאנשהו והאישיות שלהם דקה כמו קרטון. אולי יש גם איזה אדון אופל שמסתתר מאחורי הצללים. הם מדברים כמו שחקנים באופרת סבון גרועה. רוב הסיכויים שיש גם נבואה, ואיזה נער צעיר שחי בחווה ולא יודע מיהם הוריו האמי

זהו הספר השני בסדרה של <mark>אברקרומבי</mark> שבה הוא ממשיך לספר את קורותיהם המדהימות של החבורה של ראשון המגים, של האינקוויזטור הנכה ושל כמה אנשי צפון מפחידים במיוחד. <mark>אברקרומבי</mark> לוקח את עולם הפנטזיה למקום בוגר שבדרך כלל לא רבים מגיעים אליו, הוא כותב בשפה בוגרת, מלאה, שמדברת לפעמים בצורה בוטה וקשה ולפעמים נוגעת בנימים הקטנים ביותר של הנפש. מדהים היה לקרוא עד כמה הדמויות של <mark>אברקרומבי</mark> מלאות ויכולות עם כל הרוע והאכ

כרך הסיום של הטרילוגיה האדירה ורחבת היריעה של <mark>אברקרומבי</mark> הוא פשוט נפלא. העלילה הנפלאה שנטוותה ביד אמן ממשיכה להיות חזקה ובוגרת, מותחת ומחשמלת. אברקרובמי כותב בשפה בהירה וטובה, עם תיאורים מעולים ותוספת הנפח של הרגשות של הדמויות מוסיף איכויות רבות לסיפור הענף של הטרילוגיה.
הדמויות של <mark>אברקרומבי</mark> ממשיכות להיות מקסימות, שנונות ואנושיות גם בפרטים הקטנים וזה מדהים שתחת אותה כריכה מצליח <mark>אברקרומבי</mark> ליצר תוכן

הכריכה של הספר משכה אותי. גבר עם מבט רצחני בעיניים, אין טיזר טוב מזה עבור ספר פנטסיה.
מה שמפריע לי בספרי פנטסיה אפית, זה שהם לרוב שכפולים של עצמם. שוב ממלכה בסגנון ימי הביניים, שוב פוליטיקה ותככים בין נסיכים בארמון, שוב מכשפים, שוב קסם...
אז גם הספר הזה הוא עוד שכפול כזה, אבל... הוא פשוט טוב!
אז כן, אין כאן יותר מדי חידושים. הסיפור, שיש לציין שמתפרס על פני טרילוגיה, כשזה הספר הראשון, מתרחש בממ