ביקורת ספרותית על מדברים על זה מאת ג'וליאן בארנס
ספר טוב

---

בדיוק כשנכנסנו לחניון בשפיים (שבת בבוקר, קצר חשמלי, האלמנט של הדוד, הום סנטר שפיים) הגעתי לפסקה שבה הוא מדבר על שוסטקוביץ. שוסטקוביץ'... שוסטקוביץ'..., כלומר, זכרתי שקראתי לא מזמן איזה ספר שדיבר על שוסטקוביץ' ופתאם נראה לי משונה שהשוסטקוביץ' הזה הפציע פעמיים לחיי בתוך פרק של שנים ספורות ועוד דרך שני ספרים שאין ביניהם שום קשר. ולקח לי קצת זמן לעלות על זה שהספר ההוא היה המולת הזמן, וגם הוא של ג'וליאן בארנס. לפחות עכשיו אני יודעת שאם יש בספר שוסטקוביץ', סימן שהוא של ג'וליאן בארנס.

גם מיתר הבחינות אפשר כבר לזהות שזה של ג'וליאן בארנס. את הכתיבה לסירוגין מתוך נקודות המבט של הדמויות השונות פגשתי כבר ב"ארתור וג'ורג'", את ההתבוננות על החיים בדיעבד באופן שמעורר התבוננות עצמית על החיים פגשתי ב"תחושה של סוף", ובאופן כללי, העיסוק המאד רציני בעיניינים שנוגעים ליחסים אישיים, באחריות שלנו כלפי האנשים שמסביבנו, ההיבטים המוסריים שקשורים ליחסים האלה ויחד איתם הקבלה של השריטות והחסרונות כחלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, והיכולת לשים הכל בפרופורציות נפלאות, להגיד בלי להגיד, להצביע בלי להצביע, מבחינתי את כל אלה אפשר לייחס לכל הספרים שקראתי של בארנס.

זה ספר שיש בו שלוש דמויות עיקריות, שני גברים, חברי ילדות, ואישה אחת, והם מדברים על היחסים ביניהם וכל אחד מהם פונה אלי, הקוראת, כאילו לשכנע אותי שהיא או הוא בסדר או לפחות עושה כמיטב יכולתו, והקשבתי להם, גם כי היה להם מה להגיד והיה להם חשוב להגיד וגם כי לפחות אני (אולי לא אתם אם אתם צדיקים גמורים), מוצאת את עצמי חוטאת בעיקר בחטאים כאלה, כלומר כלפי אלה שאותם אני אוהבת יותר מאשר את שאר האנשים, ולפעמים אפילו מרגישה אשמה, ככה שהצלחתי גם להבין אותם וגם לחשוב על עצמי, שזה, נראה לי, כל מה שאפשר לבקש. בטח מספר.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על מדברים על זה