כבר אמרו לפני, כמה לא מקורי, שקריאה ביומנה של <mark>אנה פראנק</mark> מזעזע משום הסוף הנוראי. אבל למרבה הפלא, היומן אופטימי, שופע חיים ומספר את סיפור המצאות שתי משפחות תחת קורת גג אחת והקורות אותם. יש גם יהודי נוסף שהוחלט לצרף, רופא השיניים דיסל.
משפחתה של אנה מוצאה מגרמניה, מרקע עשיר הן מצד האב והן מצד האם. היו אלה אנשים משכילים, הרגילים במנעמי החיים. המחבוא בו שהתה <mark>אנה פראנק</mark> והשאר היה למעשה המשרד של אביה במפ

את יומנה של <mark>אנה פראנק</mark> קראתי כשהייתי בתיכון כספר חובה ופעם נוספת ביום השואה האחרון. אותה נערה חיונית ושובת לב כבשה אותי מהרגע הראשון. בכשרון רב ובעזרת דמיון מפותח הצליחה להפוך את המחבוא בו הסתתרה עם משפחתה ומשפחה נוספת בתקופת השואה למקום חם צבעוני וקסום למרות הכל. למרות התנאים הקשים והמעיקים ולמרות שהוא כתוב כיומן ישנה התפתחות עלילה עם מתח ותוכן המובא בכשרון כתיבה יוצא דופן.
המחבוא מתואר כאי מ

יומנה של <mark>אנה</mark> פרנק הוא אחד הספרים היחידים שכל קורא שניגש לקרוא אותו לראשונה יודע את סופו, את הדרך שעשה הספר כקונספט אל ידיו ומותה של הכותבת הצעירה שלא זכתה לראות את יומנה הופך לספר - אבל לא את הדיוק של האירועים המתרחשים בו.

זו הפעם הראשונה שבה קראתי את הספר, שלדעתי ולהרגשתי האישית, אם בתור יהודיה, ישראלית או אישה – הייתי חייבת לעשות. אם בתרבות שלנו כקוראים ישנם ספרים שהם "מאסט" – אז זה אחד מהם,

<mark>אנה</mark> פרנק היקרה,

הנה, יום השואה מתקרב לסיומו, ולא יכולתי שלא להזכר בך, <mark>אנה</mark> פרנק, הנערה שהסתתרה עמוק עמוק בביתה, בזמני המלחמה הקשים, הכואבים והמייסרים כשברחובות העיר אנשים היו נוהגים לצעוק סיסמאות של "מוות להיהודים".
את, שתיעדת באומץ רב כל רגע ורגע מחייך באותן שנים ארורות בתוך יומן זה, שמצד אחד הוא יומן מאוד מאוד אישי, אבל מצד שני הוא גם עדות היסטורית חשובה מאין כמוה. את, שהסתכלת עמוק עמוק אל תו

67 שנים מפרידות ביני ובין <mark>אנה פראנק</mark> היא נולדה ב1929 ואני ב1996 עשרות אלפי קילומטרים מפרידים ביני ובינה אני נולדתי במדינת ישראל והיא בגרמנייה אני חייה באותו מקום והיא נדדה מגרמניה להולנד מפחד הנאצים אני חופשייה והיא הסתתרה במשך שנתיים מפחד הנאצים
מרחק של שנות אור יש בין שתינו אך מעולם לא הזדהיתי עם מישהי יותר ממה שהזדהיתי עם אנה...
בכיתי איתה צחקתי איתה הזדהיתי אהבתי איתה פחדתי איתה התעצבתי איתה

את יומנה של <mark>אנה פראנק</mark> קראתי לראשונה בתקופה שבה הייתי בין ילדה לנערה. באופן מיידי וכאילו אינסטינקטיבי נכבשתי על ידי מילותיה של אותה ילדה-נערה בעצמה ונפשי נכבלה בדפיו של אחד הספרים העוצמתיים שאי פעם נכתבו.

אני לא יודעת אם היה זה סגנון הכתיבה הכובש של הכותבת הצעירה או העובדה שמדובר במסמך אישי והסטורי מרתק, כנראה שניהם, אבל הדבר גרם לי לחזור אל דפיו המנחמים של הספר לא פעם ולא פעמיים בעת התבגרותי.

לא כל כך אהבתי את הספר,הוא היה קצת משעממם אבל הספר היה גם מרגש,סוחף ובעיקר מהנה
<mark>אנה פראנק</mark> מטיבה לתאר את המתרחש במחבוא והשפה שלה יפה מאוד
למרות שתיאוריה קצת יותר מדי מלאים בפרטים ולפעמים פשוט לא הצלחתי להבין למה היא מתכווונת
לספר אולי חסרונות משלו אבל גם יש לו יתרונות והיתרונות רבים מן החסרונות
כיומן תיעודי הספר יפה מאוד,והספר מוכיח שפעם הייתה שואה ואנשים חיו בסיוט מתמשך
אהבתי מאוד את הספר!

טוב, סליחה מראש אבל - איזו גברת!

חופש גדול, קיץ. אנשים יוצאים לטייל. אני טסה להולנד ומחליטה שזו הזדמנות טובה לקרוא את היומן של <mark>אנה</mark>, לפני ביקור בבית <mark>אנה</mark> פרנק באמסטרדם.

הופתעתי מאוד!
לא ציפיתי ליומן כל כך חשוף וסוער, לבגרות מדהימה של נערה בת 14, לתבונה הרבה שיש לה ויכולות הכתיבה הנהדרות שלה.

לראשונה נחשפתי לסיפור של משפחת פרנק (שנשמעת כל כך מקסימה, בייחוד האבא מלא החמלה). לאחר קריאת היו

כאשר הייתי צעירה, בת 10-11 לערך, התחלתי לנהל יומן. הייתי ממלאת את הדפים הריקים בכל יום, דבקה במלאכתי דבקות יראת שמיים וקודש. היומן עבורי היה כמעין דבר קדוש שיש להתמיד בו. זכורים לי באופן כה מוחשי הימים שהייתי מדמה לעצמי שאני עיתונאית אשר כותבת כתבות ומפרסמת אותן בעיתון גדול וחשוב מאוד, ימים אחרים שהיומן שימש יותר כפריקה את הטמון בליבי הגדוש ואף לא פסחתי על כתיבת סיפורים ושירים.
עם זאת, האירוע ה