את יומנה של אנה פראנק קראתי לראשונה בתקופה שבה הייתי בין ילדה לנערה. באופן מיידי וכאילו אינסטינקטיבי נכבשתי על ידי מילותיה של אותה ילדה-נערה בעצמה ונפשי נכבלה בדפיו של אחד הספרים העוצמתיים שאי פעם נכתבו.
אני לא יודעת אם היה זה סגנון הכתיבה הכובש של הכותבת הצעירה או העובדה שמדובר במסמך אישי והסטורי מרתק, כנראה שניהם, אבל הדבר גרם לי לחזור אל דפיו המנחמים של הספר לא פעם ולא פעמיים בעת התבגרותי.
קסמה של אנה הצליח לחדור מבעד לחומות הזמן והמלה הכתובה, ולרגש אותי לעתים עד לכדי דמעות. היומן שזור בקטעים רבים כה יפים, פנינים ספרותיות, שגרמו לי לצחוק ולבכות לעתים שניהם יחדיו.
הכתיבה הישירה (אם כי עדיין מסוגננת ורהוטה) יוצרת אינטימיות של ממש בין הקורא לכותבת, בדומה לזו שהיתה בין אנה ליומנה, שביטא בעיניה ידידות אמת בשם "קיטי".
האומץ לכתוב על מהפכי ההתבגרות ולחשוף גם צדדים פחות "פוטוגניים",ולעתים אף מכוערים ברחשי לבה של הכותבת, פותח צוהר של ממש לנבכי הנפש המתבגרת ומאפשר להבין אותה, להזדהות עמה וגם לסלוח לה. דווקא העובדה שהטקסט אינו "פוליטיקלי קורקט" ואינו משרטט מתבגרת מושלמת, יצרה בעיני דמות אמיתית ואותנטית שקל להישבות בקסמה.
לאחרונה קראתי את הספר שוב לצורכי עבודה אקדמית. המילים אמנם מהפנטות, אך ללא צל של ספק מתחבאים רבדים נוספים ומרתקים גם בין השורות.
מה שמאוד נגע ללבי היתה שאיפתה של אנה להיות עיתונאית וסופרת, שאיפה שאני חולקת עמה. בשלב מסוים היא תוהה אם תזכה לפרסם את יומנה ברבים כעדות לחיי היהודים בתקופת המלחמה, אך מיד מטילה ספק בעניינם של הבריות לקרוא יומן של נערה מתבגרת – האמת הידועה לנו היא סיום מנחם לסיפור הטרגי. אנה כותבת כי "אני רוצה להוסיף ולחיות גם אחרי מותי!", ומבלי שידעה היא הצליחה. יותר מכך, היא הצליחה לחיות בלבבותיהם של קוראים כה רבים לנצח נצחים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
