ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 15 ביוני, 2011
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
בדידות היא לא דבר רע. להיפך. כשאני כותב "בדידות", אני מתכוון, בפשטות, ללהיות לבדך. בלי לחוש צורך ליצור קשר עם אנשים אחרים. בלי לרפרש את הפיד בפייסבוק. בלי לצייץ שאתה לבד. או שהגעת. או שאתה אוכל סנדוויץ' עוף. אני מתכוון לתחושה הזאת, נטולת הסלולרי, או אפילו האפשרות לסלולרי. על האופציה ללכת קצת לאיבוד. לא לדעת איפה, בדיוק ג'י.פי.אסי, אתה נמצא כרגע. בלי לדעת לאן אתה הולך וגם, אם יורשה לי, בלי הצורך לתת דין וחשבון. לחוש את הרוח על פניך. לסגת לאט לאט אל תוך ראשך, אל היכולת הנשכחת לחשוב מחשבות, להרהר, לבהות, לצוף. האפשרות הזאת שנלקחה מאיתנו ללא כוונת זדון, של להיות פשוט לבדנו קצת.
תחושת בדידות, במובן של "גלמודיות", גם אם הגעת למכסת המקסימום של חמשת אלפים חברים בפייסבוק, קיימת בהחלט. יכול להיות שיש לך המוני חברים ו"עוקבים" שמעוניינים לדעת איזו חולצה קנית בסוף. אבל לא תוכל לספר אף לא לאחד מהם על המועקה שאתה חש, התחושה הדקה הזאת שפשוט לא נותר לך פנאי לרדת לעומקה ולהבין אותה.
נדמה לי שדווקא לבדידות הזאת התכוון גדי טאוב. הוא מנסה לגעת בשאלה של איפה אנחנו נמצאים בעצם ביחס לעולם המתפורר, הנפרט והמתנכר שלנו. שמאפשר לנו מצד אחד ליצור קשר מיידי עם אנשים מגינאה המשוונית אך מצד שני אנו מתקשים יותר ויותר לחוש בתחושת קהילה, או חברה, אפילו עם שכנינו מעבר לקיר.
הספר "נגד בדידות" הוא בחלקו המשך ישיר ל"המרד השפוף", ספרו החשוב הקודם של טאוב, ובחלקו סיפורים קצרים, שמרגישים במובן מסויים כמו הקטעים שנשרו בעריכה של "אלנבי". מה שמחבר את החלק המסתי והחלק הסיפורי הוא באמת העניין הזה של "בדידות", שמאפיין מחד גיסא אנשים שכמהים לחיבור עם סביבתם במועדונים בברלין, מאידך גיסא, למשל, קורבנות של גילוי עריות, ובתווך, למעשה, את כל מי שחי בעולם המוזר הזה.
הסיפורים הקצרים לא הרשימו אותי ממש. הרגשתי שהדמויות ריאליסטיות אבל לא אמינות וקצת שטוחות, ומאחר שלא עלה בידו של טאוב לתפור את המסרים המעניינים שלו לתוך הסיפור כך שיועברו לקורא בצורה משנית ומתוחכמת, הוא בחר לספר באופן דידקטי למדי סיפור אלגורי-משהו שמאכיל אותנו בצורה ישירה מדי את הרעיונות הדי ברורים שלו. ב"אלנבי" זה עבד קצת יותר טוב, אבל לא בהרבה (הסופר מישל וולבק, לדוגמה, מצליח להעביר את הקורא דרך סטוריטלינג מרתק אל מקום שבו הוא גם מבין את התפיסות החמקמקות של וולבק, וזאת הגדולה שלו).
לעומת זאת, שלוש מסות בספר, חזקות ומדוייקות בצורה יוצאת דופן, הזכירו לי כמה התרשמתי בזמנו מ"המרד השפוף". הראשונה חוקרת את "סיפור על אהבה וחושך", ספרו המופתי של עמוס עוז, ומעניקה לו משמעויות שלא חשבתי עליהן עד כה. טאוב כותב ש"סיפור על אהבה וחושך" נתן לנו (לדור של הישראלים ה"חדשים") אפשרות להתחבר לישראל שאיננה עוד שמלפני 1967, ולהביט בעברנו באופן אמביוולנטי - שהוא לא רק לאומי, גאה ויפה בלורית, ובוודאי לא רק סיבה לבושה ולשכחה, כמו שהגל הפוסט-ציוני העכור הזה שעובר עלינו לאחרונה מנסה לשנן לנו. הוא מצליח לפרק בצורה מבריקה את התחושה הגוברת והנוראית של "כל אחד לעצמו" ולגרום לנו להבין שאנחנו שוכחים את הנחמה שיש ביכולת להתחבר לקולקטיב, ללאומיות, לאתוס, ולדלג על תחושת הבחילה הטבעית שמתעוררת בנו כיום אל מול "תפאורת הענק המרופטת של תולדות עם ישראל", כפי שהיא ניבטת מספרי הלימוד שלנו.
המסה השניה מפרקת לגורמים את המסרים הניו אייג'יים בשנקל שעולים מקריאת אחד מרבי המכר הישראליים של כל הזמנים, "באדולינה" של גבי ניצן. פירטתי פעמים רבות את דעתי לגבי העולם השטחי הזה של "תחשוב חיובי יהיה חיובי" ולא מתחשק לי להיכנס לזה שוב, אבל בקצרה גם כאן עולה לא במקרה העניין הזה של אינדיווידואליזם ואמירות בסגנון של "כל אחד לעצמו". השלום מתחיל בתוכי, העושר מתחיל בתוכי, הקושלאמא של העולם מתחיל בתוכי. נו טוב.
החלק המעניין השלישי בספר תוקף את השפה האקדמית שהופכת להיות סטרילית ומנותקת יותר ויותר, הופכת את הטפל לעיקר ואת ה"שיח" לעניין עצמו. כמו עמי איילון שאמר פעם למפגין עם שלט שנפלה שגיאת כתיב בשלט שלו, כך האקדמיה הופכת את הדיבור, את השיח, את ה"נרטיבים" השונים למציאות, עד שמושגים כמו אותנטיות או אמת הופכים למשניים. הפלצנות כבשה את העולם.
לסיכום - לנסוע למקום בלי אינטרנט, לנתק את הסלולרי, לקרוא, ואז לנסות להרים את הראש ולהרהר קצת.
בדידות היא דבר נהדר.
****
27 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
(לפני 12 שנים)
כתוב נהדר !! הצורך של כל אחד בזמן איכות של התגלמדות, כך אני קוראת לזה :) נהדר.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
אין כמו מזוודות
|
|
|
עינתי
(לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
ואכן,
הספר נכנס למזוודה לפני שעה קלה.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
לגרד את הפצע? לא יודע
אני לא משוכנע שהספר הזה גמר אותי, מן הסתם כיוון שהמסרים שלו הם ברורים אבל לא כואבים ממש. כן, אנחנו בודדים, כן, העולם השתנה והוא מנוכר יותר. מצד שני, הוא בהחלט מעורר מחשבה וזה, בפני עצמו, טוב יותר מהרבה אלטרנטיבות אחרות.
|
|
|
עינתי
(לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
לקרוא **בו** :)
(שיט עכשיו אני מרגישה שהכנסתי את עצמי לחלק בספר על השפה האקדמית הסטרילית)
|
|
|
עינתי
(לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
אלון
הביקורת שלך פה נהדרת. בדיוק סיימתי עכשיו שיחה עם חבר, בין השאר על הספר הזה. סיפרתי לו עד כמה הוא הותיר בו חותם (כמעט כמו המרד השפוף בזמנו) ואני שוקלת לקרוא בוא שוב ולקחת אותו איתי לתקופה ארוכה בחו"ל, והוא שאל האם באמת טוב לקחת ספרים כאלה ולקרוא בהם שוב, סוג של לגרד את הפצע. השאלה הזו מצוינת, ואין לי תשובה עליה. כמו גם במרד השפוף- גם כאן טאוב מצליח להסביר באופן ברור עד כאב מהי בדידות כיום בחברה שלנו. ואולי בעצם- מהי החברה שלנו. גם אני חושבת שהסיפור הראשון סטייל אלנבי היה רדוד מדי- ולא היה אכפת לי לקרוא אותו גם בלי עלילה תפורה עליו, אלא ישר ולעניין המסקנות והטענות של טאוב - הן מספיק מעניינות וברורות גם בלי סיפור תפור עליהן. הפרק על באדולינה הוא חרב מושחזת ומוצדקת לגמרי על הסיפור, המסרים שלו, ואיך החברה בעולם המערבי מתנהלת. החבר צדק- לקרוא שוב את הספר, יש מצב שזה על גבול המזוכיזם :)
|
|
|
מירב
(לפני 13 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת מרתקת ומסקרנת
אני אוהבת את טאוב ואת הניתוח שלו לעולם המודרני ולא הכרתי את הספר הזה.
הוספתי לרשימה :) |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
פוקו אורח מכובד בספר
והוא מצוטט כמובן פעמים רבות. טאוב מוסיף עליו עוד קצת. שווה לקרוא.
|
|
|
הלל הזקן
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
"השיח כעיקר"...
זה מישל פוקו - עם כל הכבוד לגדי טאוב.
ביקורת אינטליגנטית עם טוויסט של חמין... כיף לקרוא. כרגיל. |
|
|
עדי
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
ביקורת נהדרת!
בתור חת שחייבת את הלבד שלה, נהנתי מאוד לקרוא את חוות דעתך.
השקט הזה, בלי אף אחד כ"כ נחוץ, שהוא באמת כמו אוויר לנשימה. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
תודה.
למי שאהב, לבד, או ביחד.
ויעל - תודה במיוחד. מעניין למה דווקא בשירות הצבאי לא תצליחי לדעתך "להימלט". אצלי, דווקא תקופת הצבא היתה זו שבה מצאתי את הבדידות הרבה ביותר, את הזמן לחשוב ולהכיר את עצמי מבפנים. היום זה פשוט יותר קשה. אפשר להרגיש את זה רק כשנגיד מאבדים את הטלפון הסלולרי, או כשיש הפסקת חשמל. פתאום נורא קשה למצוא את עצמך עם הדגדוג הזה באצבעות לעשות משהו, לבדוק את וויינט, לבדוק מיילים, להתקשר למישהו, לא להרגיש לבד. |
|
|
חמדת
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
יש אנשים שצריכים את
"הלבד" הזה שלהם ,כי בלעדיו אין כוח לנשום הלאה . אלון אהבתי את הביקורת ותודה.
|
|
|
יעל 93'
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
אני תמיד אוהבת לקרוא את חוות הדעת שלך,
אך הפעם נהנתי במיוחד. ולא, לא בהכרח בזכות ההיוודעות לקיומו של הספר (אותו כנראה לא אקרא) - אלא בעיקר אל הפסקות הראשונות. הרגשתי שהן מצליחות לגעת בי ובקווי אישיותי באופן חד וברור. משעשע, אך ה-"ניתוק" הזה הוא חלק ממני (לפחות, עד שאצא לשירות הצבאי ולחיים האזרחיים, שם כבר לא אוכל להמלט עוד מטלפון נייד, פייסבוק ושאר ירקות). ושוב, נוכחתי לדעת כי מה שאמת מרתק בכתיבה שלך הוא הפן האישי, החברתי, הכללי יותר. סגנונך הזכיר לי את סגנונה של שימבורסקה בספר "קריאת רשות" - מסות קצרצרות על ענייני תרבות, ספרות ושאר אנקטדוטות יומיומיות. כך שאפילו אם לא אוכל להחשף לתכנים עלייהם היא כותבת (רובם ככולם בפולנית, מין הסתם), אבל התובנות שלה הן אלו שנשארות לאורך הזמן. וכאלו הן גם שלך :*)
|
|
|
ליז מאילת:-)
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
אהבתי..:-)
|
|
|
yaelhar
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
אני קוראת לזה "לבד" לא בדידות
ומסכימה להפרדה שעשית בין זה לבין "גלמודיות" שאותו אאמץ בשמחה.
|
27 הקוראים שאהבו את הביקורת
