“בשנות ה-90 הלך והתגבש קולו החדש של דור חדש וצעיר ברשות הרבים המילולית בישראל - בעיתונות ובספרות. המנתח הטוב ביותר של המגמה החדשה היה גדי טאוב בספרו פורץ הדרך - "המרד השפוף" (1997). טאוב לא כתב בספר זה על קובץ הסיפורים שהוא עצמו כתב כמה שנים קודם לכן (1992) ושהיה בעצמו מייצג מובהק של אותה מגמה תרבותית עצמה. קובץ הסיפורים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" היה ספרו הראשון של טאוב למבוגרים.”

“המנחה בסדנת כתיבה מסויימת אמר לי פעם: כל פעם שאני קורא קטע שלך אני מדמיין איזה באר בניו יורק. תנסה למקם אותם ברקע תרבותי פחות זר. העניין הוא, שיש בעיה לכתוב בעברית, בישראל, סיפורים שעוסקים בעולמות השוליים האלה של פשע, חשפניות, אלימות, הימורים, מועדונים אפלוליים, מזימות. יש בעיה כי זה מרגיש זר. הסגנון הזה נוצר במקום אחר ובשפה אחרת, והוא נטוע חזק מאוד ברקע תרבותי אחר. עלילות מתח ופשע מתרחשות בלוס-א”

“**** בדידות היא לא דבר רע. להיפך. כשאני כותב "בדידות", אני מתכוון, בפשטות, ללהיות לבדך. בלי לחוש צורך ליצור קשר עם אנשים אחרים. בלי לרפרש את הפיד בפייסבוק. בלי לצייץ שאתה לבד. או שהגעת. או שאתה אוכל סנדוויץ' עוף. אני מתכוון לתחושה הזאת, נטולת הסלולרי, או אפילו האפשרות לסלולרי. על האופציה ללכת קצת לאיבוד. לא לדעת איפה, בדיוק ג'י.פי.אסי, אתה נמצא כרגע. בלי לדעת לאן אתה הולך וגם, אם יורשה לי, בל”

“הספר החדש של גדי טאוב, אינטקטואל שמרני-ימני שהיה עד לפני כמה שנים ממוקם בשמאל הישראלי עורר עניין רב מאז שיצא. האמת היא שלא זכור לי ספר עיון שעורר עניין כה רב בתקופה האחרונה, ובצדק. בעיתון "הארץ" בלבד פורסמו לפחות חמשה מאמרי סקירה וביקורת על הספר מאז שיצא בסוף 2020, מה שמחזק את דעתי שהספר הצליח לגעת, לחשוף ולהגדיר נקודות מהותיות בשורשי המאבק שבין השמרנות לפרוגרסביות, בין אבא ואמא להורה 1 והורה 2, ב”

“בשנות ה-90 הלך והתגבש קולו החדש של דור חדש וצעיר ברשות הרבים המילולית בישראל - בעיתונות ובספרות. המנתח הטוב ביותר של המגמה החדשה היה גדי טאוב בספרו פורץ הדרך - "המרד השפוף" (1997). טאוב לא כתב בספר זה על קובץ הסיפורים שהוא עצמו כתב כמה שנים קודם לכן (1992) ושהיה בעצמו מייצג מובהק של אותה מגמה תרבותית עצמה. קובץ הסיפורים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" היה ספרו הראשון של טאוב למבוגרים.”

“המנחה בסדנת כתיבה מסויימת אמר לי פעם: כל פעם שאני קורא קטע שלך אני מדמיין איזה באר בניו יורק. תנסה למקם אותם ברקע תרבותי פחות זר. העניין הוא, שיש בעיה לכתוב בעברית, בישראל, סיפורים שעוסקים בעולמות השוליים האלה של פשע, חשפניות, אלימות, הימורים, מועדונים אפלוליים, מזימות. יש בעיה כי זה מרגיש זר. הסגנון הזה נוצר במקום אחר ובשפה אחרת, והוא נטוע חזק מאוד ברקע תרבותי אחר. עלילות מתח ופשע מתרחשות בלוס-א”

“**** בדידות היא לא דבר רע. להיפך. כשאני כותב "בדידות", אני מתכוון, בפשטות, ללהיות לבדך. בלי לחוש צורך ליצור קשר עם אנשים אחרים. בלי לרפרש את הפיד בפייסבוק. בלי לצייץ שאתה לבד. או שהגעת. או שאתה אוכל סנדוויץ' עוף. אני מתכוון לתחושה הזאת, נטולת הסלולרי, או אפילו האפשרות לסלולרי. על האופציה ללכת קצת לאיבוד. לא לדעת איפה, בדיוק ג'י.פי.אסי, אתה נמצא כרגע. בלי לדעת לאן אתה הולך וגם, אם יורשה לי, בל”

“הספר החדש של גדי טאוב, אינטקטואל שמרני-ימני שהיה עד לפני כמה שנים ממוקם בשמאל הישראלי עורר עניין רב מאז שיצא. האמת היא שלא זכור לי ספר עיון שעורר עניין כה רב בתקופה האחרונה, ובצדק. בעיתון "הארץ" בלבד פורסמו לפחות חמשה מאמרי סקירה וביקורת על הספר מאז שיצא בסוף 2020, מה שמחזק את דעתי שהספר הצליח לגעת, לחשוף ולהגדיר נקודות מהותיות בשורשי המאבק שבין השמרנות לפרוגרסביות, בין אבא ואמא להורה 1 והורה 2, ב”