ביקורת ספרותית על אלנבי מאת גדי טאוב
ספר מעולה

---

המנחה בסדנת כתיבה מסויימת אמר לי פעם: כל פעם שאני קורא קטע שלך אני מדמיין איזה באר בניו יורק. תנסה למקם אותם ברקע תרבותי פחות זר.
העניין הוא, שיש בעיה לכתוב בעברית, בישראל, סיפורים שעוסקים בעולמות השוליים האלה של פשע, חשפניות, אלימות, הימורים, מועדונים אפלוליים, מזימות. יש בעיה כי זה מרגיש זר. הסגנון הזה נוצר במקום אחר ובשפה אחרת, והוא נטוע חזק מאוד ברקע תרבותי אחר. עלילות מתח ופשע מתרחשות בלוס-אנג'לס ובניו יורק, לא בתל אביב.
המכשול העיקרי לטעמי הוא לא בכך ש"דברים כאלה לא קורים פה", כי הם כן. חלק מהמכשול טמון בכך שהעברית הכתובה אינה חופפת לעברית המדוברת. אנשים לא אומרים "עיניה, ידיו, נחיריו" אלא "העיניים שלה, הידיים שלו". אנשים לא אומרים משפטים כמו "בן כלבה מלוכלך שכמוך, אני אדאג שתשב בכלא כל ימי חייך". כשאנשים הולכים ברחוב אלנבי הם לא מרגישים שזה "מסע במורד רחוב התקוות האבודות שהשמש לא זורחת עליו" ולא משנה כמה פואטי כל זה נראה על הנייר, ושככה האמט, פלמינג וסימנון כתבו. אבל יכול להיות שרק ככה אנחנו יודעים לכתוב את זה.
אז מסתבר, שלא. הסיבה שהספר "אלנבי" הוא אוונגרדי, לא פחות, היא שגדי טאוב זונח את חוקי הכתיבה המקובלים והמציא פה שפה ספרותית חדשה עם חוקים חדשים. "אלנבי" כתוב בעברית של פעלים. התמונה נוצרת בעיני רוחו של הקורא באמצעות הפעולות של הדמויות, ולא באמצעות תיאורים שלהן. פסקאות ארוכות מורכבות ממשפטים קצרים מופרדים בנקודה. הדמויות של טאוב אומרות אחת לשנייה דברים כמו: "'פתחו!", "זכור עם מי אתה מדבר", "ערס, אתה. קטעים איתך, אתה." לא צריך לקרוא עד סוף המשפט כדי לשמוע אותו בראש. או, למשל: "אולי כבר פירקתי אותו פעם. אולי לא. לא יודע. נראה שלם. לא צולע. לא צלקות. לא אף שבור. כלום. ערבי חדש מהאריזה."
אפשר לעשות ניסוי: לבחור פיסקה מהספר, לנסות לתרגם אותה לעברית הסכרינית וחסרת-המעוף שמאפיינת כל כך הרבה ספרים שנכתבים כיום, ולראות איך המקור נראה לעומת הניסוי ואיך הפסקה נהרסת.
זו הכתיבה שבה הצליח גדי טאוב לברוא את עולם השוליים האפלולי של האנשים מאחורי התעשייה של אלנבי: בעלי המועדונים, המאבטחים, החשפניות, העובדים, המבלים. לא צריך להגיד משהו כמו 'לאס וגאס זה כאן' כי אין צורך - כאן זה כאן.

» ביקורות נוספות של אביב
» ביקורות נוספות על אלנבי