“אם תגידו לי "דברים שאני לא מגלה ליעל" אני אגיד לכם ילדות. אני אגיד לכם חום. ופרפרים. ושוקולד. וגשם. ואושר.
זה הספר שעושה לי סיטואציה של להתכרבל מתחת לפוך בחורף.
כי כשמתכרבלים מתחת לפוך חם - והספר הזה בשבילי הוא חמימות לא נורמלית בבטן. אבל בחוץ קר וגשום וזה מה שהספר הזה בשבילי - פינה חמימה באפון לא נורמלי כשבחוץ הכול קר ורע.
הוא בריחה. הוא הדרך אל האושר.
וזה מה שהוא תמיד יהיה.
אני לא זוכרת מתי קראתי אותו, ואני לא יודעת מתי או איך קיבלתי אותו לידיי. פעם ניסיתי לברר, אבל אף אחד במשפחה שלי לא היה בטוח. קנינו? קיבלנו? מתנה ליומולדת? אולי ראיתי אותו בחנות? שמענו על מישהו שקרא ואהב? אמא ואבא קנו לבד כדי לעשות לי הפתעה? אולי בכל זאת מתנה?
אנחנו לא יודעים.
כי זה מסוג הספרים שבבית כל כך הרבה זמן, שנקראו כל כך הרבה פעמים, שנשטפו בכל כך הרבה אהבה, שהם חלק מהמשפחה. חלק מהבית. אי אפשר לדעת מתי או איך הוא התגלגל לידינו, כי זה מרגיש כאילו הוא היה שם מאז ומעולם. בא עם הבית. אולי עם הילדות. ביחד.
משפחה והספר הזה.
קשורים אחד בשני.
זה הספר שביקשתי מאמא להקריא קטעים ממנו לפני השינה. זה הסתדר מעולה, כי הפרקים שלו הם סיפורים בפני עצמם כך שפרק בלילה מספיק ולא נשארים במתח ואומרים "עוד פרק!"
האחיות שלי אהבו אותו מתוך ברירת מחדל, פשוט כי קראתי וביקשתי שיקריאו אותו כל כך הרבה עד שלא הייתה אפשרות שלא.
אני זוכרת כמעט כל ציור בספר בע"פ. האהוב עליי זה הציור של הילד לבוש בחליפת באטמן.
באטמן. הוא כזה אדיר. וחתיך. ומושלם. אני אוהבת את באטמן.
פוקוס!
ואי אפשר לשכוח את הסיפור שהוא נקודת המפנה, זה שתמיד כשחישבתי הגעתי לאותה מסקנה - הוא הסיפור שהוביל את העלילה לסוף המצופה.
הספר מתנהל כמו יומן של ילד ישראלי בכיתה ה'. לא ידוע מה שמו, וזה מה שיפה. הוא יכול להיות כל אחד. הוא יכול להיות אתם. הוא יכול להיות אנחנו.
וכמו ביומן אמיתי, הסיפורים השונים - שאורך כל אחד מהם הוא שניים-שלושה עמודים - אומנם לא קשורים אחד לשני ישירות, אבל הם מתכתבים זה עם זה. הילד יכול להיזכר בסיפור שהיה קודם בזמן סיפור אחר.
אין תאריכים, כמו בספורי היומנים האחרונים שהציפו את השוק, וזה מעולה בעיני. זה אחד הדברים שחיבבו את הספר עליי. כי גם אני - כשכתבתי יומן - לא רשמתי תאריכים.
כי רואים שהילד לא כותב כל יום, אלא רק כשיש משהו שהוא רוצה להגיד. כמו שאני עשיתי.
כי הוא לא כותב רק על הדברים "אמיתיים" כביכול. הוא יכול לכתוב על העובדה שהיה אתמול היום הראשון של האביב והוא ואחותו קנו גלידה ואז הוא שכב על הדשא ובהה בשמיים.
או על זה שהוא ישב ליד הבית של יעל וחיכה לה והיה לו נעים.
כי כמעט אף פעם הוא לא אומר "היום היה" אלא "אתמול היה". הוא כותב את האירועים שהוא רוצה לכתוב רק יום אחרי, למקרה שעד סוף היום יקרה עוד משהו.
כמו שאני עשיתי.
כי הילד הזה הוא אני. והוא אתם. והוא כולנו.
אני כל כך אוהבת אותו.
הילד מאוהב ביעל, מלכת הכיתה - הלא מרושעת, להפתיע - וכמובן שכמעט לא עובר סיפור בלי ששמה מוזכר. עוד שמות שמרכיבים את חייו הם נועם, חברו הטוב ביותר, עמית, הילד הטוב של הכיתה, אחותו ששכחתי איך קוראים לה (אופס), אמו ואביו כמובן, שני ילדים שהם כאילו מלכי הכיתה, בריונים כאלה, מפריעים בשיעור והולכים מכות - גם הם לא מרושעים אל הילד - ועוד שמות מכיתתו כגון מיכל.פ שגרה קרוב אליו, שרון הסגנית של יעל - והיא כן מרושעת - זוהר ומיכה וסטיבן והדר ועוד מלא שמות ששכחתי.
חייו מונחים לפנינו על גבי נייר.
גדי טאוב הוא גאון.
אמרו פה שזה ספר לכיתות ג'-ד'. זה כנראה גם נכון, אבל אני לא מסוגלת להכחיש שגם כיום אם אני קוראת אותו אני נהנית. אולי זה בגלל שאני כבר יכולה לצטט את העלילה מתוך שינה ופשוט רגילה אליו, אולי באמת אפשר ליהנות ממנו בכיתה ח' - אני לא יודעת.
אז ההחלטה בידכם.
אולי עדיף שתיקחו מהספרייה.
להתראות.”
