“****


בדידות היא לא דבר רע. להיפך. כשאני כותב "בדידות", אני מתכוון, בפשטות, ללהיות לבדך. בלי לחוש צורך ליצור קשר עם אנשים אחרים. בלי לרפרש את הפיד בפייסבוק. בלי לצייץ שאתה לבד. או שהגעת. או שאתה אוכל סנדוויץ' עוף. אני מתכוון לתחושה הזאת, נטולת הסלולרי, או אפילו האפשרות לסלולרי. על האופציה ללכת קצת לאיבוד. לא לדעת איפה, בדיוק ג'י.פי.אסי, אתה נמצא כרגע. בלי לדעת לאן אתה הולך וגם, אם יורשה לי, בלי הצורך לתת דין וחשבון. לחוש את הרוח על פניך. לסגת לאט לאט אל תוך ראשך, אל היכולת הנשכחת לחשוב מחשבות, להרהר, לבהות, לצוף. האפשרות הזאת שנלקחה מאיתנו ללא כוונת זדון, של להיות פשוט לבדנו קצת.
תחושת בדידות, במובן של "גלמודיות", גם אם הגעת למכסת המקסימום של חמשת אלפים חברים בפייסבוק, קיימת בהחלט. יכול להיות שיש לך המוני חברים ו"עוקבים" שמעוניינים לדעת איזו חולצה קנית בסוף. אבל לא תוכל לספר אף לא לאחד מהם על המועקה שאתה חש, התחושה הדקה הזאת שפשוט לא נותר לך פנאי לרדת לעומקה ולהבין אותה.
נדמה לי שדווקא לבדידות הזאת התכוון גדי טאוב. הוא מנסה לגעת בשאלה של איפה אנחנו נמצאים בעצם ביחס לעולם המתפורר, הנפרט והמתנכר שלנו. שמאפשר לנו מצד אחד ליצור קשר מיידי עם אנשים מגינאה המשוונית אך מצד שני אנו מתקשים יותר ויותר לחוש בתחושת קהילה, או חברה, אפילו עם שכנינו מעבר לקיר.
הספר "נגד בדידות" הוא בחלקו המשך ישיר ל"המרד השפוף", ספרו החשוב הקודם של טאוב, ובחלקו סיפורים קצרים, שמרגישים במובן מסויים כמו הקטעים שנשרו בעריכה של "אלנבי". מה שמחבר את החלק המסתי והחלק הסיפורי הוא באמת העניין הזה של "בדידות", שמאפיין מחד גיסא אנשים שכמהים לחיבור עם סביבתם במועדונים בברלין, מאידך גיסא, למשל, קורבנות של גילוי עריות, ובתווך, למעשה, את כל מי שחי בעולם המוזר הזה.
הסיפורים הקצרים לא הרשימו אותי ממש. הרגשתי שהדמויות ריאליסטיות אבל לא אמינות וקצת שטוחות, ומאחר שלא עלה בידו של טאוב לתפור את המסרים המעניינים שלו לתוך הסיפור כך שיועברו לקורא בצורה משנית ומתוחכמת, הוא בחר לספר באופן דידקטי למדי סיפור אלגורי-משהו שמאכיל אותנו בצורה ישירה מדי את הרעיונות הדי ברורים שלו. ב"אלנבי" זה עבד קצת יותר טוב, אבל לא בהרבה (הסופר מישל וולבק, לדוגמה, מצליח להעביר את הקורא דרך סטוריטלינג מרתק אל מקום שבו הוא גם מבין את התפיסות החמקמקות של וולבק, וזאת הגדולה שלו).
לעומת זאת, שלוש מסות בספר, חזקות ומדוייקות בצורה יוצאת דופן, הזכירו לי כמה התרשמתי בזמנו מ"המרד השפוף". הראשונה חוקרת את "סיפור על אהבה וחושך", ספרו המופתי של עמוס עוז, ומעניקה לו משמעויות שלא חשבתי עליהן עד כה. טאוב כותב ש"סיפור על אהבה וחושך" נתן לנו (לדור של הישראלים ה"חדשים") אפשרות להתחבר לישראל שאיננה עוד שמלפני 1967, ולהביט בעברנו באופן אמביוולנטי - שהוא לא רק לאומי, גאה ויפה בלורית, ובוודאי לא רק סיבה לבושה ולשכחה, כמו שהגל הפוסט-ציוני העכור הזה שעובר עלינו לאחרונה מנסה לשנן לנו. הוא מצליח לפרק בצורה מבריקה את התחושה הגוברת והנוראית של "כל אחד לעצמו" ולגרום לנו להבין שאנחנו שוכחים את הנחמה שיש ביכולת להתחבר לקולקטיב, ללאומיות, לאתוס, ולדלג על תחושת הבחילה הטבעית שמתעוררת בנו כיום אל מול "תפאורת הענק המרופטת של תולדות עם ישראל", כפי שהיא ניבטת מספרי הלימוד שלנו.
המסה השניה מפרקת לגורמים את המסרים הניו אייג'יים בשנקל שעולים מקריאת אחד מרבי המכר הישראליים של כל הזמנים, "באדולינה" של גבי ניצן. פירטתי פעמים רבות את דעתי לגבי העולם השטחי הזה של "תחשוב חיובי יהיה חיובי" ולא מתחשק לי להיכנס לזה שוב, אבל בקצרה גם כאן עולה לא במקרה העניין הזה של אינדיווידואליזם ואמירות בסגנון של "כל אחד לעצמו". השלום מתחיל בתוכי, העושר מתחיל בתוכי, הקושלאמא של העולם מתחיל בתוכי. נו טוב.
החלק המעניין השלישי בספר תוקף את השפה האקדמית שהופכת להיות סטרילית ומנותקת יותר ויותר, הופכת את הטפל לעיקר ואת ה"שיח" לעניין עצמו. כמו עמי איילון שאמר פעם למפגין עם שלט שנפלה שגיאת כתיב בשלט שלו, כך האקדמיה הופכת את הדיבור, את השיח, את ה"נרטיבים" השונים למציאות, עד שמושגים כמו אותנטיות או אמת הופכים למשניים. הפלצנות כבשה את העולם.

לסיכום - לנסוע למקום בלי אינטרנט, לנתק את הסלולרי, לקרוא, ואז לנסות להרים את הראש ולהרהר קצת.

בדידות היא דבר נהדר.


****”