כבר למעלה מחודשיים שלא עלה בידי לקרוא מעבר לעשרה עמודים. ספר אחרי ספר נשלף מהספרייה שלי ואפס. כלום. סופו של דבר, הוצאתי מפי הודאה חד משמעית שהרצפה לא בדיוק עקומה כפי שחשבתי והטלתי את האשמה בי.

בכל אופן מי שהציל את מצבי בסוף היה לא אחר מהיועץ הקולגי פאבל איונוביץ צ'יצ'יקוב של <mark>גוגול</mark>. כן,כן, מן הסתם דווקא הוא.
בשנת 1844 כתב <mark>גוגול</mark> פארסה עבת כרס, אבסורדית מרתקת ומופלאה בשם "נפשות מתות", וקנה את

מאז שקראתי את "דון קישוט" התקבלה בלבי החלטה לנסות לקרוא ספר קלאסיקה -מכונן אחד במקביל לספרים אחרים בשוטף .הגעתי למסקנה שאם כל החסרונות של הקלאסיקות הללו : קצב עלילה אטי, תיאורים שמשתרעים לפעמיים על עמודים שלמים, הכנסת דברי פילוסופיה חברתית שהיו נכונים לזמנן הם ,ועוד הרבה מהדברים הללו . עם כל החסרונות האלה-יש בספרים הללו מן ניצוץ גאוני שהוא אחד ויחיד לספר ושאי אפשר לשחזרו פעמיים .ומכאן בא הרצון ל

אני זוכרת בגיל 14 היה מעיל רוח כחול טורקיז בחלון ראווה באחת החנויות ליד הבית. התאוותי אליו וחשבתי לטקס לעצמי עצה איך לרכוש אותו בעצמי. לבסוף עבדתי קשה ורכשתי אותו. המתיקות הזו של מטרה קטנה ככל שתהיה ומשמעותית או שטותית היא לב העניין. כי למען האמת בימים עברו לחסוך פרוטה לפרוטה זו הייתה אמת עליונה וחשובה. כל היקום התארגן בהתאם. אפילו הבנקים חילקו קופות של דן חסכן. ההורים "קרעו" את עצמם בעבודה קשה וח

הייתי פותח את הטקסט הזה בכך שמאז אותו ערב בו צירפתי עצמי לאתר סימניה, אתר שחשיבותו בעיניי מבורכת ולו בעבור זה שהוא משמש חדר נעים ונוח, זערורי ושקט, לומר דבר מה על יצירות גדולות כקטנות, אהובות יותר ופחות. יצירות אשר נושאות עמהן צבא מילים זעיר, צי סירות קטנות ומבוצרות פרושות מפרש, העוגנות במרכז החזה של הקורא והקוראת, יחד עם יצירות מן הסוג שנפלטות החוצה עוד בטרם טעמו את טעם הוושט. ובכן, הייתי פותח בכ

סיפורים אוקראיניים / <mark>ניקולאי גוגול</mark>
מרוסית: נילי מירסקי
עם עובד - הוצאת ספרים 2019
224 עמ' כולל אחרית דבר מאת המתרגמת.


ספר זה יצא לראשונה בהוצאת עם עובד בשנת 1980, וכעת הוא זכה להוצאה מחודשת בכריכה יפהפייה, לרגל מלאות שנה לפטירתה של המתרגמת הדגולה, נילי מירסקי.

הסיפורים האוקראיניים של גוגול הם סיפוריו של העם והתרבות האוקראיניים. בספר ישנם חמישה סיפורים, שלושה מהם ריאליסטיים מאוד ומתארים

נילי מירסקי, כלת פרס ישראל לתרגום הלכה היום לעולמה. הידיעה בYNET העלתה בזכרוני שורה של ספרים בתרגומה שקראתי, רובם של הסופרים הרוסיים הגדולים מהמאה ה-19. ביד אמונה הפכה מירסקי את יצירות המופת הללו לנגישים וקריאים לקורא הישראלי. מירסקי היא הוכחה שתרגום הינה מלאכת אמנותית לא פחותה בהרבה מכתיבה של יצירה מקורית.

<mark>ניקולאי גוגול</mark> הוא לדעת רבים הסופר הרוסי הגדול מכולם ולא רק בגלל מה שאמר עליו דוסטוייבסק

טאראס בולבה <mark>ניקולאי גוגול</mark> מרוסית זאב נמירי. ציורים של גרסימוב. 130 עמודים רומנטיים-מלחמתיים על הקוזאקים נגד הפולנים. סיפור נפלא, מלא עוצמה ולא נשכח ובמרכזו סיפור האהבה נוסח רומאיו ויוליה . בנו של טאראס עם בתו של רוזן פולני. ראה סרט לא רע עם יול ברינר, קריסטין קאופמן וטוני קרטיס. שני האחרונים התאהבו קשות האחד בשני.
<mark>ניקולאי גוגול</mark>:1809-1852/סופר ומחזאי רוסי. שאיפותיו המוקדמות להיות למשורר ולשחקן ולה

מפגשים מהסוג השלישי בטאראס בולבה. ביקורת.

אין דבר יותר מסקרן מלקרוא ספר אנטישמי! ניתן להשוות זאת, אולי, לחדירה אל ראשו של חייזר, בניסיון להבין את הגיונו הבלתי אנושי! כאשר טיילתי עם חברים ברחובות תל אביב, עצרתי בדוכן פלאפל המעוטר בדיוקנו של משורר רוסי לאומי, אלכסנדר פושקין, שבעיני המתבונן התמים אכן יכול להיתפש כממציא המתכון, לפחות, על סמך התסרוקת. לא, קוראים יקרים! לא יופיע דיוקנו של ניקולא

<mark>גוגול</mark> הוא גדול הסופרים הרוסים, האיש ממנו דוסטוייבסקי ונאבוקוב שאבו השראה, הסאטיריקן החברתי מספר אחת. האומנם?
מספר שנים לפני שסגפנותו הביאה למותו, פרסם <mark>גוגול</mark> סדרת מכתבים שנגדה את השקפותיו – <mark>גוגול</mark> צידד פתאום במשטר הצאר ובתחלואותיו, במערכת הצמיתות ובעונשי הכנסייה. הצהרות אלו נגדו בחומר את יצירותיו. כיצד ניתן ליישב סתירה זו, אם בכלל?

בסיפורים פטרבורגיים, נעזר <mark>גוגול</mark> ביצירותיו כדי לתאר בפנינו את