סיפור המעשה של נפשות מתות פשוט לכאורה: צ'יצ'יקוב, נוכל מצוי, עובר בכרכרתו ברחבי רוסיה וקונה מבעלי אחוזות זכויות של איכרים וצמיתים שמתו אך עודם רשומים כחיים - "נפשות מתות", כפי שנקראו אז. במסעותיו ובהרפתקאותיו של צ'יצ'יקוב נחשפים הטמטום והסיאוב של הביורוקרטיה ושל החברה הרוסית, ונראה כאילו מגמתו של הסופר לבקר את המציאות הרוסית בעזרת סאטירה חברתית ריאליסטית נוקבת. אלא שגוגול רומז לקוראיו בכותרת המשנה הפרדוקסלית - פואמה - שאת היצירה הזאת יש לקרוא ברמה פיוטית-רוחנית, הן לפי טבעה והן לפי כוונתה: יותר סמלית ואֶפית מאשר ריאליסטית. ואכן, כוונה זו באה לידי ביטוי שלם ובהיר בסוף הספר, שם הסופר "שר" על גדולתן של רוסיה ושל הרוסיוּת ועל ייעודן בעולם. היצירה מפתיעה בהקשריה ובחיוניותה, ייחודית בצורתה, בקצבה ובסגנונה. גוגול מיטיב לבחון את בני האדם, לאגור פרטי פרטים אודותיהם ולתאר מצבי "צחוק תוך דמע". הלשון והדיבור מקיימים את החברה האנושית, ובעזרת קסמי הניבים והדימויים מצליח גוגול לתאר את היומרה, את הריקנות ואת ההבל השולטים בה.