המסע הארוך של <mark>אהרן אפלפלד</mark> וקוראיו התחיל עם "עשן".
תריסר סיפורים קצרים שיצאו לאור ב-1962 בהוצאת "עכשיו" שכבר נעלמה.

עולמו של אפלפלד הוא עולמם של היהודים האשכנזים ניצולי השואה.
אצל אפלפלד נפגוש את מקס, את ברל ואת קלמן, את ברטה ואת גרטה ואת רוזינה, וגם את שטיין, שארפשטיין, טראום וטישטוך (=מפת שולחן).
השואה רק מבצבצת פה ושם אצל חלק מגיבורי סיפוריו, לעולם לא באופן ישיר, אך צילה הכבד המוטל על האנש

ספר משובח וחשוב.

הגיעה עת וידוי.
למרות העניין הרב שיש לי בכל הקשור בשואה, ועל אף שקראתי ספרי פרוזה ועיון רבים בנושא, מ<mark>אפלפלד</mark> קראתי אך מעט. מדוע? אין לי תירוץ טוב. אולי בגלל שבעבר נקרה בדרכי ספר מהפחות מוצלחים שלו. מי יודע?
עכשיו כל זה הולך להשתנות. התרועות מגיעות לספרו "מכוות האור". למרבה הפלא אני הראשונה שסוקרת את הספר ב"סימניה", אם כי הוא זכה כאן לציון גבוה 4.7.

כשנתקלתי בשם הספר

על הכריכה היפה מתפרשים מרחבים עצומים של חופש וטבע ירוק ויפהפה הטומן בתוכו היסטוריה ארוכה, זכרונות ילדות במטעים, האסם והאורווה, ניחוחות של לחם אפוי, גבינות ויין ושאר מטעמים. כך גם הבית הכפרי עם גג הרעפים, מוקף בגדר וגינה, ומתחתיו היו חיים, סיפור של משפחה, שלאט לאט התנדפו מן העולם. בבית הזה גדל ישככר, גיבור הסיפור של <mark>אפלפלד</mark>, בין למשפחת יהודים, איכרים, עובדי אדמה מסורים שאת חייהם הקדישו לאדמה, לבעלי

עוד ספר מעולה של <mark>אהרן אפלפלד</mark>, העוסק הפעם בנושא מיוחד ומורכב מאוד: יחסים רומנטיים בין אח ואחות. זהו נושא שאני לא חושבת שאי פעם קראתי אודותיו בספרות העברית והוא באמת מעניין - ומורכב - ביותר.

סגנון הכתיבה של אפלפלד הוא מעולה, מן הטובים שקראתי בחיי. יש לו חותם ייחודי משלו והוא מעורר בי השראה בכתיבתו. ספר מומלץ ביותר, כבר אמרתי?

"שנתיים נמשכה מחלתה של נחמה. בכל יום היתה פיסת יופי מסתלקת מפניה. פניה הלכו וכמשו ופיה נקמץ. יששכר סירב לראות את דעיכתה. היה אומר לעצמו, 'עוד מעט תחזור אלי התפילה ואני אעמוד ליד החלון ואתפלל.' בלבו ידע שאדם בלי תפילה משוטט בעולם בלי צלם. אך בכל פעם שנטל סידור היו ידיו רועדות. התפילה שידע מילדותו כבתה בו."

במילים קשות אלו פותח <mark>אפלפלד</mark> את 'מים אדירים'. תפילתו של יששכר, שבהמשך תתגלה כתפילת אבותיו,

עוד ספר יוצא מן הכלל של <mark>אהרן אפלפלד</mark>, "האבא הגדול" בעיניי של הסופרים באשר הם. ספר מרגש מאוד, מעין "ספר מסע" שהסוף שלו הפתיע אותי מאוד. ממש לא ציפיתי שכך הספר ייגמר. מאוד התרגשתי מהכתיבה של אפלפלד, מתיאור הדמויות ומהשפה הכל כך יפה שלו - הוא עושה כל כך טוב לעברית. אני ממליצה בכל פה לקנות את הספר, לקרוא אותו וליהנות מכל דף!

אני קורא סדרתי. 15 ספרים של אוסטר, 20 של מורקמי, 17 של צוויג, 11 של פרימו לוי, 10 של מאיר שלו ועד עתה 34 של <mark>אפלפלד</mark>. הבנתם את הרעיון. כשאפלד נפטר לפני חמש שנים ב-2019, החלטתי לא לקרוא את ספרו האחרון משום שהביקורות לא החמיאו לו ורציתי לשמור על הזיכרון המתוק. אבל זה הציק לי והחלטתי כן לקרוא ולסגור מעגל.
לוטה, שחקנית מזדקנת יהודיה מגיעה לפסגה. לא, לא לפסגה האמנותית שלה, לפסגת ההר, מקום בו ניתן לגור ב

אין לי מה להגיד ואין לי מה לומר: שפתו וכתיבתו של <mark>אהרן אפלפלד</mark> הן כל כך מיוחדות-ייחודיות, יפהפיות ממש, שאין מילים לתארן. השפה שלו היא כה לירית, שפה שהייתי כל כך רוצה לשמוע בימינו אנו. שפה עברית נקייה, טובה, מרגשת. העברית שלו כל כך ייחודית, נושא הכתיבה שלו, תיאור הדמויות, רגישותן... פשוט מופלא! דמותו של ברונו כל כך נוגעת ללב שאין מילים. העובדה שהוא הפך את החיסרון שלו - עובדת היותו גידם - ליתרון, כל כ

כשבאים לכתוב ביקורת על ספרו של <mark>אהרן אפלפלד</mark> ראוי, לטעמי, לעשות זאת בתחושה של "של נעליך מעל רגליך"..איך אפשר לבקר ספר של מי שכתב 40 ספרים וקיבל כמעט כל פרס אפשרי?
אז באמת קטונתי מלבקר את כתיבתו, ובמקומה אתמקד רק בחוויה שלי מהספר.
אפלפלד מרבה לכתוב על תקופת השואה, על התקופה שלפניה וגם זו שאחריה. בספר הנוכחי בחר לספר על ברונו הילד הגידם ששואב כוחו מהגדם ומכאן שהוא מייחס לו סגולות מיוחדות. ברונו נלקח