“שני ילדים יהודים.
שני גורלות שמצטלבים יחדיו לכדי גורל אחד.
תמיד הפליא אותי כיצד במצבים מסויימים אנשים שבאים מרקע שונה וסביר להניח שלא היו מתחברים לעולם, נחשפים אל פן נוסף באותו מכר ונעשים חברים טובים, חברים בנפש.
הספר הזה מתאר פגישה כזאת, פגישה בין אדם לבין תומס. שני ילדים שאמותיהם הותירו אותם להמתין להן ביער ולא שבו.
שניהם הכירו מבית הספר אך מעולם לא נוצר ביניהם שיח רציני ואמיתי. תומס היה תלמיד מצטיין שהלימודים היו בראש מעייניו. מכיוון שאביו הוא מורה בנבכי נפשו שאפשר להגדירו חילוני, בעוד שאביו של אדם מאמין הדוק בדת.
כביכול שני קצוות תבל שברגע אחד, בפתאומיות, מתחברים להם ומגלים עוד שכבה של הרעה שלצידם.
אך לא רק גילויו של האחר יש כאן בנמצא, אלא גם גילוי עצמי. שני הילדים בזמן שהותם ביער מגלים תכונות מפתיעות שלא חשבו שהם ניחנים בהן, כמו למשל אומץ לב.
תומס, הנער העירוני שהדבר שהוא מצטיין בו תמידית הם הלימודים, מתחיל לסגל לעצמו יכולת השרדות מרשימה שבתחילת הדרך חשב שלא יוכל לה, כמו טיפוס עצים.
ואדם, נער הטבע שמכיר את היער כפי שמכיר הוא את כפות ידיו, מעודד את תומס להמשיך, מעודדו לא לוותר ומפתיע פעם
אחר פעם את חברו באמירותיו הנבונות והמעמיקות, ולעיתים קרובות אף את עצמו. כיצד יצאו מפיו אי-אילו מילים? הייתכן שהוא זה שאמר אותן?
"אין לי מילה אחרת," אמר אדם, "על כל פנים מישהו חושב עלינו."
" אתה מתכוון שאלוהים חושב עלינו?"
" אני מניח," אמר אדם והדהים את תומס עוד יותר.
למרות ששני גיבוריו הבלעדיים של הסיפור הם תומס ואדם, ישנה עוד גיבורה שהקוראים נחשפים אליה בשלב יחסית מאוחר של הספר, גיבורה זו היא מינה.
מינה היא בת כיתתם של השניים, ילדה צנומה שחיה אצל איכר נוצרי שהסכים לקבלה במהלך המלחמה, מינה זו מהווה המלאך המושיע של הילדים לאורך רוב הספר.
ילדה זו היא שתקנית וממאנת לפצות את פיה, לאורך כל הסיפור מילה אחת נהגת על דל שפתייה: טוב.
אך עם זאת, אין צורך במילים בכדי להבין את דמותה של מינה, את האירועים שקורים בחייה. טוב ליבה ונדיבותה מדברים במקומה, אצילות נפשה והסתכנותה למען שני בני כיתתה שמעולם לא החליפו ביניהם ולו מילה אחת.
וכעת נשאלת השאלה: מה גורם לאדם להציל אדם אחר? אדם שהכרותו עימו היא שטחית לכל היותר?
זו גם שאלה שמרחפת במהלך החשפותם מחדש של שני הנערים אל הילדה, בת כיתתם. שאלה שמצטרפת אל אסירות התודה שחשים הם כלפיה, כלפי נחישותה להיות להם לעזר.
האם המפגש בין מינה לבין השניים הוא מזל? או יד האלוהים?
תומס רואה זאת כמזל, כגורל, בעוד אדם בוחן את הדבר מנקודת מבט דתית ובטוח שישנה התערבות אלוהית, ולו המעטה ביותר.
מלבד שאלה זו, הספר מאיר בפנינו עוד שאלות רבות, כגון שאלת התקווה: מה מפיח באדם תקווה? מה מונע מאותו בן אדם לנקוט באמצעים קיצוניים בתקופה משולחת רסן? מה הוא הגורם לשמירה על שפיות?
אצל אביו של תומס התקווה היא הלימודים, למרות כל הקושי הכרוך בחיים בגטו ובחברה מנוכרת שסולדת מיהודים, אביו אינו מוותר ובכל כוחו מנסה לגרום לילדים היהודים המצויים בגטו, שנפלטו בעל כורחם מהמסגרות הרגילות, לא להפסיד פערים ולדבוק בלמידה.
" הברבריות לא תרתיע אותנו"
"הם יכולים להרעיב אותנו, אבל לא ייקחו מאיתנו את צלם האנוש."
ומהי בעצם למידה? האם הלמידה היא בהכרח על ידי ספרים או שמא גם על ידי חוויות ומאורעות הקורים את האדם? האם גם מהם ניתן ללמוד ולהשכיל? הילד אדם חושב כך בדיוק, שמכל דבר אפשרי ללמוד, אפילו מהחיים שנקלעו אליהם, מכיוון שכל אתגר המוצב בפנינו אנחנו לומדים תוך כדי התגברותינו על המכשולים:
"אל תדאג, תומס. בתום המלחמה תשלים את החסר."
"חבל על בזבוז הזמן," אמר תומס.
" אבל ראית הרבה, רעבת הרבה, פחדת והתגברת על הפחד. גם זה לימוד, לא כן?"
הספר איננו ארוך ועב כרס, סך הכול 130 עמודים [שמסתיימים מהר] אך כיצד הייתה אומרת מורתי? זו לא הכמות אלא האיכות!
וכמה שמשפט זה תקף לספר זה, כי באמת, אין כאן כל קשר לכמות העמודים. אף על פי שהספר הוא קצר מאוד, יש בו כל כך הרבה. הוא חושף אותנו לעולמן של הדמויות, לא בבת אחת, אלא שכבה-שכבה.
כמו בצל.
ככל שאנחנו מתקדמים בדפיו, מתקלפת לה עוד שכבה. שכבה באישיותיהן של הדמויות, ואף בעצמנו. בנו.
אנו שואלים שאלות, מתחבטים, מהרהרים בכובד ראש על משמעותן של המילים, על המסר שהיה ברצון הסופר להעביר, על הפילוסופיה הרבה השזורה בכל דף, בכל מילה שנאמרת.
אנו למדים על עצמנו, כאדם יחיד וכחברה, למדים על עצמנו, כבני אדם. על חולשותינו וחוזקותינו.
וכשאני מהרהרת בדרך פגישתי עם הספר, אני מרגישה שהייתה איזו יד אלוהית בדבר, מכיוון שלקחתי אותו במקריות מוחלטת, לא הייתה כוונתי לקחת אותו, אבל בכל זאת לקחתי.
ואני לא מתחרטת,
כלל וכלל לא.
גורל או יד האלוהים?
לשיקולכם.”
