“הספר שנמצא בידיים שלי הוא לא הספר המתואר כאן בתמונה ובשנת הוצאה 2010, אלא אחד קדום יותר שיצא על פי הכריכה הפנימית שלו בשנת 1978 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ועל כריכתו איור של חנה בר מאיר ובו בית הפוך על גגו, עץ בראש נע ברוח ואיש מרחף מעל. בספר שביד שלי יש גם חותמת של חנות ספרי הלימוד הוותיקה "תמיר ספרים" ברחוב בן יהודה בירושלים המורה שהספר נמכר ב- 31.8.1997, המחיר הראשון 49.90 מחוק בקו ורשום מחיר מעודכן תחתיו - 40 שקלים. כמו כן יש על הספר שתי מדבקות של "משה חי ספרים" - המוסד הירושלמי שהוא ספק קיוסק למכירת ספרים, ספק שוק של מכירה וקנייה של ספרי לימוד משומשים, המדבקה העליונה, הצהובה נוקבת במחיר 39 שקלים ו- 73 אגורות ובתאריך 13.5.2012. ניסיתי לקלף אותה ולראות מה התאריך הרשום על המדבקה הסגולה מתחתיה, אבל זה לא צלח. כך או כך כל הסימנים מראים שזה ספר שנלמד במסגרת לימודי הספרות, כנראה ביותר מבית ספר אחד.
בפנים הספר ישנה הקדשה של המחבר "לזכרו של אבי אשר נפטר בכ"ו כסלו תשל"ח בירושלים". בגלל שאך לאחרונה קראתי את ספרו המאוחר יותר של אפלפלד "אמי ואבי" ונכנסתי לערך הויקיפדיה על הסופר, אני יודעת שהמילים האלה הן מעט המחזיק רגשות מרובים ומורכבים. אהרון אפלפלד שנולד בבוקובינה בשנת 1932, הופרד מהוריו בגיל ילדות צעיר מאוד. הוא עבר את מוראות השואה בלעדיהם, ובסופו של דבר פגש את אביו בארץ במעברת באר טוביה בשנת 1957. זה ציטוט שלו מריאיון שבו הוא מספר על הפגישה הזאת:
"אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד. ... אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: 'הר אפלפלד?' והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי ולא יכול להגיד מלה אחת, ורק דמעות שוטפות אותו. ובמשך יום שלם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות, זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת."
בספר הזה יש שני חלקים, אפשר לקרוא להם לפני ואחרי. הראשון נקרא "תור הפלאות" והוא עוסק בנער צעיר, ברונו, בן יחיד במשפחה יהודית אוסטרית מתבוללת שבה האב סופר והאם עקרת בית. נישואי ההורים אינם עולים יפה, וכך גם הקריירה הספרותית של האב, שנאשם באנטישמיות (הוא עצמו יהודי) ואז ביהדות, והוא נעלם ומוחרם ובסוף גם נוטש את ביתו. בחלק הזה מסופר גם על ידיד של האב הרוצה להתגייר ועל תרזה האחות של האם שמאושפזת במנזר בעקבות מחלה נפשית ואז מעוניינת להתנצר ובסופו של דבר מתה. האנטישימיות מחלחלת לסיפור טיפין טיפין, בהתחלה בסממנים קטנים ודקים, והיא הולכת ומתעצמת ככל שהסיפור מתקדם. החלק השני נקרא "ככלות הכל ולאחר שנים רבות" ובו ברונו, עכשיו בוגר, חוזר אל אוסטריה ואל עיירת הולדתו. אין בעלילה הסברים לסיבות ולנסיבות של הנסיעה הזאת, והיא לא מביאה איתה הרבה טוב. ברונו מחפש מקומות ומכרים, והוא מוצא את חלקם, אבל לא את אלה שרצה. היהודים נעלמו מהעיירה, ואף אחד לא רוצה לזכור שאי פעם היו בה. אלה שהוא פוגש הם זקנים מדי, משוגעים מדי, מותשים מדי או סתם ככה מתנכרים. לא כולם, כמובן, יוצא לו גם לפגוש אישה ולגלות שהיא הבת הממזרה של הדוד שלו, כלומר דודנית לכל דבר. כל הפגישות נראות עטופות במין אד דק סוריאליסטי, בפסע שבין חלום ובין סיוט.
"מושב זקנים היה בעיר, זנוח מאוד, שבמרוצת השנים נזנח לחלוטין. הזקנים היו פושטים לפעמים ברחובות לבקש נדבות. זקנים קשים, גאים. ופקחי העירייה היו נאבקים איתם קשות. באחד מימי הסתו הקרים באו עגלות ואספו את הזקנים. העגלות עברו כבתהלוכה בשדרה ההאברסבורגית. הזקנים נופפו בידיים גרומות. ידים שהביעו איזו שמחה לאיד. נראה שהבטיחו להם תנאים טובים במקום אחר, והם האמינו להבטחות. המסע התנהל לאט לתחנת הרכבת. אמא עמדה בפתח וליוותה אותם עד אשר נעלמו מן העין. איש לא ידע מה אומרת עקירה זו, אבל אמא כנראה ניחשה משהו, כי מאז אותה העברה לא חדלה לחלק בגדים, להכין כריכים. איזו חסידות משונה, סגפנית, דבקה בכל תנועותיה, כאדם המטיל על עצמו חומרות ביודעים".
אני מבינה למה מורים לספרות ירצו ללמד את היצירה הזאת. יש בה הרבה מן האפלפלדיות, האיזכור העקיף של השואה, הלפני והאחרי שלה בלי לדבר על המוראות עצמם, גיטאות, מחנות, השמדה. התיאור של משפחות מתבוללות שמגלות פתאום שאף אחד מבחוץ לא שוכח להן את יהדותן למרות שהם כבר מנותקים, קשרי המשפחה המעורערים, והמבט הצעיר של ילד או נער על סף התבגרות שנראה שמתאים לתלמידי תיכון. נראה לי שתלמידים פחות מתחברים ליצירה מהסוג הזה, שבה חוטי העלילה דקים ונפתלים בדרך לא דרך וכשמנסים להגיע את סופם מבינים שבעצם "לא קרה כלום". אבל אני, כמו תמיד עם אפלפלד, אהבתי. מאוד פיוטי ועדין ונורא. אקטואלי היום יותר מתמיד, להבין איך האנטישמיות תמיד היתה באירופה ולא הלכה לשום מקום, וכמו שראינו מספיק גירוד קטנטן והיא ננערת.”
