“המסע הארוך של אהרן אפלפלד וקוראיו התחיל עם "עשן".
תריסר סיפורים קצרים שיצאו לאור ב-1962 בהוצאת "עכשיו" שכבר נעלמה.

עולמו של אפלפלד הוא עולמם של היהודים האשכנזים ניצולי השואה.
אצל אפלפלד נפגוש את מקס, את ברל ואת קלמן, את ברטה ואת גרטה ואת רוזינה, וגם את שטיין, שארפשטיין, טראום וטישטוך (=מפת שולחן).
השואה רק מבצבצת פה ושם אצל חלק מגיבורי סיפוריו, לעולם לא באופן ישיר, אך צילה הכבד המוטל על האנשים הקטנים בסיפורים מכריע אותם.
בכל הסיפורים, מלבד באחד, מסופר על אנשים בודדים. אין איש איתם כאן בארץ. הם עסוקים במאבקי הישרדות קטנים, אישיים, בתלאות הפרנסה.
מנסים לישון טוב בלילה.

לצערי חלק מהסיפורים היו קצרים מדי. רק הנצו וכבר נקטעו. אולי כמו חיי גיבוריהם.
שלושה סיפורים בלטו ב"אורכם" היחסי:

1. "פיצויים" הנפלא.
גב' טראום שמעה שהגרמנים משלמים פיצויים. היא משנסת מותניים ומנסה באמצעות עו"ד פרום הנמרץ לקבל גם.
ענייני הבירוקרטיה נחווים כקשיים פסיכולוגיים עצומים.
נסיעה הכרחית לצורך קבלת הפיצויים הופכת למהלומה שאי אפשר להתאושש ממנה.
סיפור נפלא ביותר ומרגש ממש.

2. "ניסיון רציני" מספר על חבורת ניצולים שעובדים יחד בתחנת מוניות ומשלוחים בירושלים. השיגרה עמוסה ושוחקת אבל גם משכיחה מן הלב את הצרות.
משכיחה?
לא באמת.
מכאב הלב אין איך להימלט. בסוף הוא תופס אותך. בכל מצב. גם באמצע הנהיגה.
סיפור מעולה.

3. "על יד החוף" מספר על כמה צעירים וצעירות במחנה פליטים באיטליה, כנראה לפני עלייתם ארצה בדרך בלתי ליגלית.
היחסים ביניהם מסתירים כעס גדול ואכזבות נוראות.
לבסוף הם גם נאלצים לבצע מעשה בלתי מוסרי נוראי כדי לתת לעצמם איזשהו סיכוי בחיים האלה.
לבי לבי על עלומיהם ותמימותם שאבדו.

כשרונו של אפלפלד גדול. בשפה עשירה, ברורה וצלולה, ובסגנון שובה לב ביופיו ללא רבב, הוא מספר בטון חרישי דברים כהווייתם.
לתוך עלילה ריאליסטית בהירה הוא שוזר את עולמם הנפשי של גיבורי סיפוריו, והכל ללא הרמת קול וללא זיוף.

ספר מקסים ונוגע ללב באופן מיוחד.”