מה בעצם ידעתי על הסופר <mark>סלמאן רושדי</mark> –לא הרבה. מלבד כמובן הפרסום הכלל עולמי שניתן לו לאחר הוצאת "פסוקי השטן", פרסום רב, שהעלה את זעמם של המוסלמים בשל הדרך שבה הוצגה דמותו של הנביא מוחמד. זה גרם להוצאת "פתווה"– פסק הלכה מוסלמי – שהתיר את דמו של הסופר ושנים נאלץ לחיות במחתרת ונזקק להסתובב צמוד למאבטח.

אז לא במקרה נפל לידי הספר הזה, כבר שנים אני מסוקרנת,והופס – אאוריקה ! מצאתי.

אז נתחיל -
סר

פרס בוקר ("בוקר" על משקל "קוטר" – אחד שמקטר) הוא פרס יוקרתי לספרות. "ילדי חצות" של <mark>סלמאן רושדי</mark> זכה בפרס הבוקר, ואחר כך אף נבחר ע"י ועדת מבקרי ספרות כ-"בוקר של הבוקרים", כלומר, כספר הנחשב ביותר מבין הספרים שזכו עד כה בפרס. ניגשתי, לפיכך, לקריאתו של ספר זה מתוך ציפיות גבוהות, אשר מותנו ע"י חוות דעתו של אבי שקרא את הספר לפני: "יש בספר יותר מדי דברים מוזרים", אמר אבי, וגם ציין שבכל ערב, אחרי קריאת שני

כולנו יודעים מה קרה ל<mark>סלמאן רושדי</mark> אחרי פרסום "פסוקי השטן" - המחאה, שרפת הספרים, הפתווה, הירידה למחתרת ולא מזמן גם התקיפה המזעזעת בניו יורק (אומרים שהוא יהיה בסדר). ובכן, "בושה" זה האח הקטן של "פסוקי השטן" אפילו שהוא נולד קודם (אצל רושדי זה הגיוני). גם בספר הזה, רושדי יורד על האיסלאם, אם כי במתינות יחסית. כמו גם על פקיסטאנים, הודים, בנגלדשים, אנשי צבא, פוליטיקאים ולמעשה על כולם.
איך מסכמים ספר כזה

פרוזה מסחררת. כתב היחצן של הספר על הכריכה האחורית. אז בעיני זו לשון המעטה של ממש. לפני שנכנסים אל <mark>רושדי</mark> צריך לקחת נשימה עמוקה. המילים של <mark>רושדי</mark> נופלות על הקורא כמפל שוצף, נשזרות, נטרפות, מתעטפות, נרדפות. לפעמים הן לוחשות, מדברות יפה. בזמנים אחרים הן צועקות באוזניו ואפילו שואגות. אין מנוס מהן. לכל אשר יפנה ימצא הקורא המותש מילים. הן מתחילות לאט, ואז בהדרגה הן משתלהבות. משתלבות זו עם זו, מתחברות זו ל

"שאלימר הליצן" הוא הספר הראשון של <mark>סלמאן רושדי</mark> שאני קורא ולבטח לא האחרון. רושדי התגלה לי בספר זה כמספר סיפורים נפלא. בתחילת הקריאה לקח לי זמן להתרגל לסגנונו של רושדי, סגנון עשיר בדימויים רבי-מעוף, המוהל את הפנטסטי בריאליסטי, ולעתים נדמה היה לי כי זהו סגנון "שירי" מדי לטעמי שאולי אינו מתאים לפרוזה. אבל מהר מאד העלילה התחילה להתגבש וסחפה אותי לתוכה עד כי היה לי קשה להניח את הספר מידי.

גיבורי הספר

מי אתה? (מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות? ועיניים - אך תמתנה רגע - והנה שפלו כבר נבוכות. גן נעול, לא שביל אליו לא דרך. גן נעול - אדם. האלך לי? או אכה בסלע עד זוב דם?)

סְפּוּנוֹ!!! אני צורח מדי פעם, כשהמשחק הופך מתוח מדי, ואני איכשהו בסוף מנצח. 64 משבצות, 32 כלים, עשר בחזקת מאתיים אפשרויות, ואני צורח: ספונו!!! הופך את קריאת הלעג של ג'יבריל לחברו-יריבו סלחודדין צ'אמצ'אולה (או סאלדין צ'אמצ'ה, כדי ל

הנה אחת ההתרשמויות מ"מחסום הקריאה" שלי. סאלים סיני הוא ילד מיוחד, היות ונולד בדיוק בחצות של ה-15 באוגוסט 1947, וזה היה היום שבו הסתיים המנדט הבריטי, והחלה להתקיים מדינת הודו העצמאית. מסתבר שהמנדט הבריטי הסתיים בכל מיני ארצות בשנים האלה, שנות שקיעת האימפריה שלא רצתה שהשמש תשקע מעל דגלה.

סאלים גיבור הספר רואה את עצמו כילד מיוחד, בעל כשרונות מיוחדים, היות ונולד בתאריך ייחודי זה. הוא גם מוצא קשר נפ

יש לי כמה ספרים של <mark>סלמאן רושדי</mark> שוכבים אצלי במדף הספרים כבר כמה שנים, פחדתי ממה ששמעתי על תיאורים טרחניים ומספר עצום של דמויות בכל ספר.
3 שנים אחרי שהגיע אליי הספר החלטתי לקרוא אותו, וואלה החלטה לא רעה בכלל.
העלילה והביקורת הכללית הולכות יד ביד לאורך כל הספר שכן יש פה עשרות דמויות וכולם חשובות.
רושדי מבקר את האיסלם, את הממשלות, את בני האדם והנורמות שלהם ועושה את כל זה בצורה מאוד יפה דרך עלילה מע

הגעתי לספר בדרך מקרה לאחר שנחשפתי לשני מעריצים מושבעים של <mark>סלמאן רושדי</mark> בספרו המצוין של אופיר טושה גפלה "עולם הסוף". שם הספר וכריכתו הסתמית לא משכו לקריאתו, אך לאחר שהתחלתי לא התאכזבתי. רושדי טווה עלילה נפתלת המקיפה יבשות ושנים ומסופרת מנקודת מבטן המשתנה של הדמויות השונות. יש לו יכולת לרתק את הקורא לסיפור, תוך כדי שזירת מידע היסטורי רב, בנוסף למוטיבים ליריים ופנטסטיים כמצופה מטקסטים הקשורים להודו, א